הצבע ארגמן

 sister היא שרה לה ומשנה את גורלה
הצבע ארגמן/אליס ווקר/סטיבן שפילברג/וופי גולדברג/אופרה ווינפרי

הפעם אחרוג ממנהגי ואצטט טקסט קולנועי. יש שכיות חמדה שצריך מידי פעם לאזכר כדי שלא יאבדו בתהומות השכחה. כזה הוא הסרט "הצבע ארגמן" שהדיון המתקיים בו עוסק בדיכוי נשים, באונס, בזכויות נשים, העצמה נשית, ביחסים בין גברים לנשים, בנשים חלשות ונשים חזקות, בגבול בין כוח לחולשה ובכוחה של האהבה.

הסרט, שהומחז על פי ספרה של אליס ווקר, מתאר את חייה של סילי, אישה אפרו-אמריקאית, בין השנים 1909 – 1947. סילי נאנסה על ידי אביה וילדה לו שני ילדים לפני גיל 14. אביה מכר את שני הילדים ובהמשך מכר גם אותה לאלמן ואב ל-3 בשם אלברט ג'ונסון. אלברט לקח אותה לביתו ושם היא משמשת כשפחה, מטפלת בילדים וכמענה לצרכיו המיניים. אלברט הפריד את סילי מאחותה האהובה, נטי, מפני שזו התנגדה כשניסה לאנוס גם אותה.

בפוסט שלפניכם אתאר את הקשר שנוצר בין סילי לבין שוג אייברי, זמרת מועדונים שהייתה המאהבת של אלברט בעבר והוא עדיין רוצה בה מאוד . שוג הבלתי מושגת מוציאה מאלברט תכונות והתנהגויות שסילי לא זכתה לחוות מעולם.  יום אחד הביא  אלברט את שוג הביתה כשהיא שיכורה ועלובה. בדלת הרימה שוג את ראשה וראתה את סילי. "את כל כך מכוערת" אמרה לה ונרדמה עד למחרת בבוקר.

 וכך נראה אותו הבוקר בביתו של אלברט (הציטוט שלי נגמר אחרי 5:15 דקות צפיה. הסרטון אורך יותר מ-9 דקות. אפשר לפרוש אחרי שנגמרת סצנת הרחצה בין סילי לשוג):

 

אחרי שסילי טיפלה בשוג במסירות כפי שטיפלה והקשיבה לדמעותיה החליט אלברט לשמח את שוג אהובתו ולפתוח עבורה מועדון שבו תוכל לשיר. בערב הפתיחה לנגד פניו המתכרכמים של אלברט מעניקה שוג לחברתה החדשה סילי מתנה מרגשת במיוחד (תרשו לי להתרגש מהמילים, מהקצב ומהטקסט הקולנועי המהוקצע, הוליווד או לא הוליווד, אני – הקצב מנענע אותי והמילים עושות לי את זה במינונים קשים – בעיני השיר הזה הוא המנון פמיניסטי ענק ולא אתפלא לשמוע שאכן הפך להיות שיר קאלט, מלך הכנסים ונסיך הפעילות החברתיות באשר הן: 

 

ואלו המילים ששרה שוג  לסילי:

(Miss Celie's Blues (Sister
Sister, you've been on my mind
Sister, we're two of a kind
So, sister, I'm keepin' my eye on you.

I betcha think I don't know nothin'
But singin' the blues, oh, sister,
Have I got news for you, I'm something,
I hope you think that you're something too

Scufflin', I been up that lonesome road
And I seen alot of suns going down
Oh, but trust me,
No-o low life's gonna run me around.

So let me tell you something Sister,
Remember your name, No twister
Gonna steal your stuff away, my sister,
We sho' ain't got a whole lot of time,
So-o-o shake your shimmy Sister,
'Cause honey the 'shug' is feelin' fine.

 אחרי ההופעה במועדון מתרחש בין שוג לסילי ארוע העצמה מפתיע. תרצו להתווכח איתי על המילה העצמה – תתוכחו. אבל סילי לובשת את בגדי ההופעה של שוג, שוג מעודדת אותה לא להסתיר את פניה, מעמידה אותה מול המראה ומתוודה בפניה על אהבתה לאלברט. סילי לעומת זאת מספרת לשוג על אופיה של ה"אינטימיות" המתרחשת בינה לבין אלברט. שוג אומרת לה "הוא עושה בך את צרכיו" (שלא לומר אונס אותה לאורך שנים) ומבינה שסילי לא ידעה מגע של רוך ואהבה מימיה. שוג מראה לסילי מה זאת אהבה בפעם הראשונה בחייה וסילי מגלה את יופיה שלה בעומק עיניה של שוג. הצופים מגלים את כוחה המרפא של האהבה. ואני – למה אכביר במילים כשטוב מראה עיניים(גם כאן הציטוט שלי מסתיים אחרי כ-6 דקות כאשר שוג יוצאת מן הבית והולכת לכנסיה): 

החוויה של סילי ושוג היא חוויה אוניברסלית. לכל אשה יש אשה אחרת שנגעה בה ברוך ושינתה את מהלך חייה. הסרט "הצבע ארגמן" משחק  לידיהם של רעיונות ההעצמה – אין כאן אישה לבנה שעוזרת לנשים שחורות במחווה של נדיבות וחמלה. כל גיבורות הסרט הן דמויות אפרו-אמריקאיות המתמודדות באופנים שונים עם השפלה וכוח ובקיצור – סרט חובה לאירגונים פמיניסטיים חברתיים.

דרך אגב, זהו סירטן הראשון של וופי גולדברג ואופרה ווינפרי. הסרט היה מועמד ל-11 פרסי אוסקר ולא זכה באף אחד מהם. וופי גולדברג זכתה  בפרס גלובוס הזהב לשחקנית הדרמה הטובה בותר עבור משחקה בסרט זה.

פורסם בקטגוריה מועדון הקריאה | 2 תגובות

ילדות טובות ומכשפות סגולות

ועל מה שקורה כשאלו ואלו נפגשות במעבה היער
וסיליסה היפה, סיפור עם סלווי, אפשר לקרוא ב"רצות עם הזאבים" ק.פ.אסטס, מודן,1997

יי

ילדות טובות, באגדות, הולכות אל היער האפל כדי לפגוש שם בזאב או במכשפה. הפגישה ביער מביאה את התמימות אל סופה. גם וסיליסה היפה והטובה הלכה אל היער להביא ממנו אש במצוות אמה החורגת. בכיס סינרה נשאה בובה שנתנה לה אמה האמיתית על ערש הדווי לפני שמתה.  כל הדרך אל מעבה היער מיששה  וסיליסה את הבובה שבכיס וזו הראתה לה את דרכה.   היד שוסיליסה שולחת אל הבובה שבכיס היא היד ששולחת וסיליסה אל האינסטינקטים הפנימיים שלה ואל מורשת אמה. אלה אמורים להוליך אותה נכון במעבה היער, להראות לה את הדרך ולסייע לה להביא איתה חזרה את האש. האש שתביא עימה וסיליסה בשובה מן היער היא האור אותו הלכה לחפש במצוות אמה החורגת ואחיותיה החורגות. אחיות חורגות חיות בתוכנו. הן החלקים המסוכסכים בתוככי וסיליסה שהצעקות והחיכוכים בינן לבין הילדה הטובה הפנימית מיצרים מתח בלתי נסבל המשגר אותה אל היער. 

ילדות טובות זקוקות להרבה מאוד אומץ כדי לצאת אל היער. למי שהיא אמיצה היער צופן בחובו סיכוי. לסיכוי הזאת קוראים "בבא-יאגא". בבא יאגא היא מכשפה זקנה, איומה, בלה ומתועבת, "אשר טסה בלילה במרכבתה  העשויה עלי ומכתש, ומטשטשת את עקבותיה אחריה במטאטא. היא מתגוררת בלב היער בבקתה קטנטנה העומדת על כרעי תרנגולת, שבה קבועה דלת הנותרת נעלמת מן העין עד אשר נהגה לחש הכשפים. ביתה זעיר עד כדי כך שגופה ממלא את כולו. גדר גינתה עשויה עצמות אדם וגולגלות. היא כחושה, ידיה ורגליה גרומות, והיא נראית כשלד בעל שיניים חדות. מסופר כי היא נוהגת לחטוף (וככל הנראה גם לטרוף) ילדים רכים" (ויקיפדיה)

 מה שהופך את הבבא יאגא לסיכוי עבור וסיליסה היא העובדה שחרף הדימוי הגרוע שיש למכשפה הזקנה, יש לה נטיה לחנוך ילדות טובות. היא מכניסה אותן לביתה ומעבידה אותן בפרך. תוך כדי עבודת פרך ושהייה במחיצת המכשפה, הן לומדות משהו שאפשר ללמוד רק מפי מכשפות מושמצות. המשהו הזה מחזיר אותן חזרה אל שולי היער פחות מושלמות בעיני אחרים אבל שלמות עם עצמן. איך שהן מגיעות לשולי היער, מוארות מכוח השהיה עם המכשפה, יוצא מהן האור ושורף את האחיות החורגות הפנימיות המסכסכות של נפשן פנימה והן יודעות לחיות את עצמן עד עצם היום. 

ברור שהמכשפה לא סובלת ילדות טובות לאמהות טובות. כשוסיליסה היפה מגיעה אל הבית המשוגע של המכשפה, זה שרוקד על כרעי תרנגולת, היא נכנסת לתקופת חניכה מפרכת. היא מטאטאה מכבסת ומבשלת ובוררת פרג מחיטה. הבובה שבכיס, זו תבונת האימהות, עוזרת לה במלאכה אולם כשהיא מזכירה בפני המכשפה את ברכתה של אמא, המכשפה מתחלחלת – ממש ממש אין לה כוח לברכות של אמהות טובות. 

קלריסה פינקולה אסט, בספרה 'רצות עם הזאבים' אומרת על הרתיעה של הבבא יאגא מהברכה של האם: "היאגה אינה נרתעת מעובדת הברכה, אלא כועסת על שהברכה ניתנה מידי אם טובה מידי; האם החביבה, המתוקה, בבת עינה של הנפש. היאגה, הנאמנה לאופייה, לא תרצה להתקרב מדי, או לשהות זמן רב מידי בצד המנחם מדי, העניו מדי של הטבע הנשי. אף שהיאגה יכולה להפיח רוח חיים בעכבר בן יומו ברוך אין סופי, היא מעדיפה לא לשהות זמן רב מידי בקרבת מתיקות וחביבות. את המאפיין הזה היא משאירה לנפש האישית. במובן זה ניתן לומר עליה שהיא חכמה דיה להישאר בשטחה היא. ושטחה הוא תחתיות הנפש. נחלתה של האם הטובה מידי היא העולם העליון. ואף שהמתיקות יכולה להשתלב בפראי , הפראי אינו יכול להשתלב לאורך זמן במתיקות".  

אם נקרא נכון את מה שפינקולה רוצה להגיד נבין שיש סתירה בין המונח "ילדות טובות" לבין המונח "נשיות פראית". למה? למה ילדות טובות לא יכולות להיות נשים פראיות? כי ילדה טובה היא ילדה שמתנהגת יפה, עונה לציפיות, מקשיבה לצורכי הזולת מטפלת ומעניקה מזמנה ומעצמה לצרכי הסביבה, מרצה את הסובבים אותה ומונחית מבחוץ. ומה עם זאת הפראית – הפראית קשובה לעצמה פנימה, חיה את האינסטינקטים את הידיעה האינטואיטיבית שלה ומשם היא בוחרת, מהבטן. והרי לכן סתירה. איך תהיה הילדה הטובה נאמנה לתחושות הבטן שלה? איך תדע להקשיב להם, אם היא מונחית על ידי קולות מבחוץ?  

ילדות טובות ששוגרו אל היער יש להן משימה. הן יוצאות ללמוד את רחשי ליבן. בחיים המודרניים היער ברוב המקרים אינו יער ולא דובים. בחיים המודרניים היער הוא מסע אל מחוזות של חוסר ודאות, הליכה אחר רחשי הלב, אחרי קולות פנימיים עמומים וכמעט לא מורגשים המגיעים מבפנים, ולעיתים מצליחים להישמע גם מבעד לציווים החיצוניים שלהם ילדות טובות כל-כך מורגלות להקשיב.  

המכשפה הזקנה במעבה היער היא אישה שחיה את חייה האינסטינקטואליים והיא קשובה ועצמה ולטבעה הפראי ולא לציווים חברתיים. אישה כזו מפחידה כל כך את התרבות האנושית עד שזו הפכה אותה למכשפה איומה ומכוערת. אם ילדות רבות ילכו ליער ללמוד להקשיב לתחושות הבטן שלהן ולפעול על פיהן בעוצמה לאחר שובן מתהליך החניכה אצל המכשפה – ילכו וירבו הנשים שאינן מצייתות, נשים סרבניות, שלא ירצו לשחק את כללי המשחק של הפטריארכלי. סיבה חשובה מספיק כדי להפחיד אותן מיערות זאבים ומכשפות. 

לא נותר לי אלא לסכם.
אעזר במלותיה של ענבל פרלמוטר מכשפת המכשפות: 
 תן מילל בערפל, ערפד מקלל.
תריסר מכשפות סגולות
מרשרשות בחלונות ביתי.
באנה נשים בתולות
ותהזו איתי חלום אמיתי.

 

פורסם בקטגוריה מיתוסים ואגדות | 7 תגובות

אני צנצנת

 לוס איריגארי אומרת הגות וארוטיקה בו זמנית
כששפתותינו מדברות זו אל זו/ לוס איריגרי מתוך מין זה שאינו אחד/ רסלינג 2003 

"הטקסט שאתה כותב חייב להוכיח לי שהוא  חושק בי" אמר רולן בארט, סטרוקטוראליסט שהפך עורו וניסח את הפוסט-סטרוקטורליזם. בכל פעם שנופל לידי טקסט של כותב פוסט-סטרו-נה-נה כזה, או אחד שמתייחס לתורה הזו, אני יודעת שהולך להיות מעניין. בניסיונותיהם של הכותבים האלה לפרק, להרכיב, להוציא את השפה מקיפאונה, מרשמיותה ומנוקשותה, הם נאבקים ליצירת חוויה שהיא מילולית, חושנית, גופנית, מענגת ומכאיבה, שמטרתה לערער על תבניות שיח ישנות ומקובעות ולאפשר לנו לחוות מחדש את השגור. כמו שטוענים ברסלינג, ההוצאה שאוהבת את הז'אנר במיוחד: "חשיבה פוסט-סטרוקטורליסטית בוחנת את הכתיבה כמקור הפרדוכסלי של סובייקטיביות ותרבות… וחשוב מכל, פוסט-סטרוקטרליזם הוא חקירה של האופן שבו הדבר הזה קורה". 

כך גם הטקסט הזה שלפנינו, של לוס איריגרי. שלושה קדקודים קושרים אותי אליו  במעשה של חיבור אמיץ – העיסוק בשפה,  העיסוק בגוף והעיסוק בנשים. האופן שבו איריגרי מחברת את המילים לכדי יצירה מילולית, שאינה משתבצת לז'אנר מוגדר וידוע מראש, והאופן שבו היא פורשת את תובנותיה הפילוסופיות אל תוך קטעי טקסט פואטיים, היא מסעירה ומרגשת ושולחת אותי למלאכת פענוח חפה מכל התחייבויות .  

 "נשקי אותי. שתי שפתיים נושקות שתי שפתיים: מה שפתוח שב אלינו. ה'עולם' שלנו. המעבר מהפנים אל החוץ, מהחוץ פנימה, בינינו, הוא ללא גבולות. ללא סוף. חילופים שאף לולאה, אף פה, אינם מפסיקים לעולם. בינינו, לבית אין קירות, לחורשה – גדר, לשפה – מעגליות. את מנשקת אותי: העולם כה רחב עד שהוא מאבד את קו האופק. בלתי מסופקות? אנחנו? כן, אם פרוש הדבר לומר שאין אנו לעולם סופיות. אם תענוגנו הוא לנוע, לרגש ללא הרף. תמיד בתנועות: הפתוח אינו מתכלה ואינו מגיע לרוויה." 

 לוס אירגרי עושה אהבה במילים עם 'את' אחרת בלתי מזוהה: אישה אחרת, אולי האישה הפנימית, העצמי הנשית, אולי אישה קמאית, אולי חברה , אולי אחות, אולי בת, אולי אהובה. היא פונה במילים של תשוקה אל אחרת-דומה, אחרת שאינה נפרדת ממנה ולשתיהן אותו כלי של אהבה – השפתיים. שתיים. שתי מערכות שפתיים נשיות- אלה שלמעלה, ואלה שלמטה. שתיים – שנוגעות בשתיים. והחוויה היא חוויה שאי אפשר לשים לה גדר אחת. אי אפשר להגדירה. היא פורצת את תחומי ההגדרות של החשיבה הרגילה, זו הפטריארכלית, או בשפה הפילוסופית של אירגארי – הפאלוצנטרית.

לוס אומרת לאותה 'את' שהיא אחרת–דומה-שווה-בלתי מופרדת, היא אומרת לה מילים מן ההקשר של מעשה האהבים, מילים שנשמעות כמו מילים של אהבה:  "את מנשקת אותי: העולם כה רחב עד שהוא מאבד את קו האופק" ובעצם היא אומרת לה משהו על מהות הנשיות, על מה שאינו אחד אלא שתיים או הרבה, ועל חוויה האחדות של הריבוי – כזו שאין לה סוף. באמצעות מילים של גוף ומיניות היא מתווה מהות חדשה, חדשנית וחתרנית. "אנחנו", היא שואלת, "לא מסופקות" (אני שומעת גיחוך)? כלומר, בשפה הגברית, שפת המין שהוא אחד, זה  שיש לו איבר אחד, זה שבתשוקתו מחלק את האישה לשניים, היא שואלת – האם אנחנו, שלא כמו הגברים, לא חוות אורגזמה (דגדגנית, וגינאלית, ילדותית, בוגרת  – לא משנה איך הם יקראו לה), כי אצלנו, לא רואים כלפי חוץ את ההתנפחות ההתקשות וההתפרצות?, והיא כאילו מסכימה לקבל את הטענה הזו, הגברית, על המיניות הנשית, והופכת אותה ליתרון – כן היא עונה, אנחנו לא מסופקות במובן הזה שאין לנו חוויה של סיום – אנחנו הנשים – אין אנו סופיות. החוויה הנשית היא אין-סופית. 

אירגרי מבינה שאין שפה אחרת, מלבד זו הגברית הנהוגה בעולם. זו שפה שמבטאת את חוויותיו של הגבר ואת נקודת מבטו. היא אומרת שאין ביכולתה של השפה הזו לבטא את מהותה של האישה ולכן החוויה הנשית היא אילמת. המעשה הפוסט- סטרוקטורליסטי שלה בטקסט שלפנינו, הוא ניסיונה להבנות באמצעות שברי מילים של השפה הגברית את קיר החוויה הנשית. היא אכן חושפת בכתיבתה את אותו פרדוקס של הסובייקטיביות ושל התרבות הגברית. "דברי בכל זאת"  היא משדלת את אותה 'את'-פנימית-אחות-אחרת, ומדברת אליה כאל אהובה "עד כמה  בנות מזל אנו ששפתך לא תהיה בעלת חוט אחד, שרשרת אחת, שתי וערב אחד. היא באה בו זמנית מכל מקום. את נוגעת בכולי בבת אחת. בכל הכיוונים/ משמעויות. שיר אחד, שיח אחד, טקסט אחד בבת אחת, " היא כותבת ואני נזרקת אסוציאטיבית אל הפוסט ההוא, עם שיריה של אגי משעול והמילים שבשיר: אַתְּ מְדַבֶּרֶת אָז מִלָּה מִלָּה/ כְּמוֹ אַחַת שֶׁמַּעֲבִירָה אֶפְרוֹחִים/ וּמַצְחִיקִים אוֹתָך כָּאַלֶּה/ שֶׁמְּשוֹחֲחִים עַל נוֹשְׂאִים. שתיהן מכוונות אל אותה חוויה, אל אותו דיבור נשי שאין בו הבניה, אין בו לוגיקה גברית, או ליניאריות וחלוקה לנושאים, שאין בו אחד ורציונל ופרוטוקול ומסמכים, אלא מהות דיפוזית, משתנה, חמקמקה, מהות שהיא לפחות שתיים, כמו השפתיים, הנוגעות בעצמן – איבר המין הנשי, השונה מהותית מזה הגברי – האחד.

"מדוע", היא ממשיכה ושואלת בהתרסה " כדי לפתות, למלא, לספק, לכסות אחד מ"חורי"? אין לי כאלה אתָּךְ. החסרים, הבקעים, שיצָפּו מהאחר למהות, להשלמה לגימור ,זה לא אנחנו. העובדה שאנו נשים בשל שפתותינו, אין פרושה כי מה שמשנה לנו הוא לאכול, לצרוך למלא את עצמנו."  כאשר הנמענת של האישה היא אישה, אין חסרים. כי החוסר מוגדר על ידי המלא. אין יותר צפייה להשלמה ולגימור. הסיפוק שונה, אולי אפילו לא נימצא במרכז החוויה המינית, והדיבור גם הוא.  השתיים נמצאות בו זמנית בכל מקום. "את נוגעת בכולי בבת אחת", זו לא החוויה המינית שבה יש גבר ואישה והוא צריך למלא את הבקע, את החור, את החסר ואת ההעדר הנשי. כאשר אין גבר באינטראקציה אלא שתי נשים היא אומרת "אין לי כאלה אתָּךְ". כאלה, כלומר אין לי חסרים או חסכים שיש למלא.  

היא מתארת את השלם הנשי כשהוא שב מן ההקשר הגברי "ואילו שפתותינו שבות להיות אדומות. הן נעות, זזות, הן רוצות לדבר . את רוצה לומר? מה? שום דבר? הכל. כן היי סבלנית. אמרי הכל. התחילי במה שאת מרגישה, כאן, מיד. ואז ה-כּוּלַה עומדת להגיע. אך את אינך יכולה להקדים זאת. לחזות, לתכנן זאת. ה- כּוּלַה אינה בת-תכנית. נשלטת. הרי כל גופינו הוא זה המתרגש, לא מדובר בשטח , בדמות בקו, בנקודה הנותרים." הכּוּלַה שהיא ההתענגות הנשית, ששונה כל כך מהגמירה/ הפליטה הגברית. היא לא קו, והיא  אינה בת-תוכנית – כל גופינו מתרגש מתוך שלמות פנימית שאיננה נזקקת לגורם חיצוני.   

הטקסט של אירגרי מרגש באופן בו הוא כתוב ובמה שהוא מנסה להגיד. בהקדמה לספר נכתב: "את הפרטים הביוגרפיים של אירגרי קשה לדעת במדויק מכיוון שהיא מסרבת לענות על שאלות אישיות". היא טענה שערבוב הדיון האינטלקטואלי עם התעניינות בחייהן האישיים של הוגות לא יתרום להתייחסות הרצינית אליהן. אני כמובן מצדיקה את עמדתה.  מן הידועות היא שכאשר מדווחים על אישיות נשית עוסקים בהופעה שלה, כאשר עוסקים באישיות גברית מקשיבים למילים שלו. אבל בכל זאת אי אפשר בלי קצת 'האישי הפוליטי' ההוא הידוע: אני לא יודעת מה קרה ללוס כאשר עברה בקליניקה שלה אנטואנט פוק, פמיניסטית צרפתייה מובילה בתקופתה ואיך הטיפול בה הביא לגיבוש רעיונותיה בדבר תאוריית ההבדל הבין-מיני והתרבות הפאלוצנטרית. מה שאני כן יודעת להגיד שאישה שלא ידעה אהבת אישה לא היתה מסוגלת לכתוב את הטקסט הזה. ואם כן – אני צנצנת. 

פורסם בקטגוריה מועדון הקריאה | 8 תגובות

כפויה או לא כפויה

האם המאמר הזה של ריץ' הוא  חתרני,  קיצוני או מיושן ומה זה אומר עלי?
אדריאן ריץ', הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי, מתוך 'מעבר למיניות', מבחר מאמרים,מגדים, 2003

                                                     

אל המאמר הזה של אדריאן ריץ' חזרתי כבר פעמים רבות. הוא הילך לצדי  בשבילים ארוכים אל עצמי ולא פעם היווה משענת, הצדקה ומסגרת מארגנת. אולם, בעוד שבפעמים האחרות לקח את רוב תשומת לבי המושג 'הרצף הלסבי'. אני מוצאת את עצמי הפעם מנהלת שיג ושיח דווקא עם המושג השני, או הראשון, על פי סדר הכתיבה של המאמר – "הטרוסקסואליות כפויה".

אמר כבר מי שאמר ש"דברים שרואים מכאן לא רואים משם", ואני כדרכי, קוראת מתוך הטקסט בקריאה בוררת, מתרשמת, אישית לגמרי, סובייקטיבית באופן מוחלט, וכמו תמיד -רק את עצמי ידעתי, רק ממני למדתי.

לפתע כל עניין ה'רצף הלסבי' נראה פתור, מובן, כמו להגיד "על מה השמחה" או "מה הגילוי" ו"למה את רצה ערומה ברחובות וצועקת אאוריקה אאוריקה". כל כך ברור הרצף הלסבי הזה… יושב לי כל כך נוח בשתי וערב של הנשמה… ועוד ההוכחה הזו מן השירים של אגי משעול בפוסט הקודם

אני לא בטוחה שכל סטרייטית ברחוב תסכים איתי שהיא בעצם לסבית מוּעדת, בעצם אני יודעת שרובן לא יסכימו. יגידו משהו על אינטימיות  אבל יעצרו בגבולות הגוף. ובכל זאת סקאלת האינטימיות הנשית הנעה בין האישה ההטרוסקסואלית לאישה הלסבית, היא הסבר נוח ומתקבל על הדעת ומאפשר לנשים גם תנועה על הרצף, מבלי להיבהל ממיניותן, כשזו מופנת לבנות מינן. בסך הכל – נוח.

אבל "הטרוסקסואליות כפויה"? לפתע חודרת לתוכי ההבנה עד כמה חתרני המושג הזה. כמה מיליטנטי, כמה קורא תיגר על ה"מיין סטרים" ההטרוסקסואלי של החברה.  ריץ' אומרת במושג הזה את ההפך מ"דרך הטבע" הידוע והמעצבן של ש"ס (כלומר הומואים ולסביות הם לא כ"דרך הטבע", שדרכו לזווג זיווגים לצורך פרו ורבו.). או במילים שלה היא שואלת: "האם החיפוש של שני המינים אחרי אהבה ורוך אינו מוביל במקורו לעבר נשים; מדוע בעצם ירצו נשים להטות את כיוון החיפוש הזה; מדוע הישרדות המין האנושי , אמצעי ההתעברות ויחסים רגשיים/ארוטיים צריכים היו להפוך מזוהים זה עם זה באופן כה נוקשה; ומדוע יש צורך בהגבלות אלימות כל כך על מנת לאכוף על נשים נאמנות, רגשות וארוטיות מלאה וכניעות לגברים". שלושת שאלות האלה שלה, הן שאלות שחותרות תחת הסדר החברתי המוכר, השגור, והסדר החברתי הוא פטריארכלי והוא אכן כל כך שגור בעיננו, עד שאיבדנו את האפשרות לראות דרכו, לשאול שאלות עליו, להרהר עליו או לערער עליו.

ריץ' אומרת שבעצם טבעי לנשים לנהות אחרי  מושא האהבה הראשון, אמא שלהן, וכך גם היו עושות אילו בחרו באופן חופשי ולא בהשפעת הדוקטרינציה הנוקשה של החברה הפטריארכלית. או במילים אחרות גברים זקוקים לנשים כדי שימלאו עבורם פונקציות ארוטיות, את פונקציות הולדה וגידול הילדים וכן גם פונקציות פסיכולוגיסטיות מסוימות, לצורך כך השתמשו לאורך כל ההסטוריה של התרבות בכוחם כדי לכפות את ההעדפה ההטרוסקסואלית על הנשים. לעומת זאת, נשים, מתוך עצמן לא תמיד היו בוחרות בגברים כפרטנרים רגשיים ומיניים והן אפילו די מתוסכלות בתוך מערכות היחסים שלהן איתם.

כשהיא מדברת על פונוגרפיה למשל, היא אומרת: "המסר המשחית ביותר שמעבירה הפונוגרפיה הוא שנשים הן הטרף המיני הטבעי עבור גברים ושהן אוהבות את זה; שמיניות ואלימות הולכות יד ביד; ושעבור נשים, מין הוא במהותו מזוכיסטי, השפלה היא מהנה והתעללות פיזית היא ארוטית, אבל יחד עם המסר הזה מגיע מסר נוסף, שלא תמיד מזהים אותו: שהכנעה כפויה ואכזרית  כחלק מהזיווג ההטרוסקסואלי הן 'נורמאליות' מינית, בעוד שחושניות בין נשים, הכוללת  הדדיות ארוטית וכבוד ההדדי, היא 'סוטה', 'חולנית', פונוגרפית כשלעצמה אך לא מרגשת במיוחד בהשוואה למיניות של שוטים ושרשראות".

 "ההנחה ש'מרבית הנשים הן הטרוסקסואליות מטבען', מוסיפה ריץ' ואומרת במאמר, "מהוה אבן נגף תיאורטית ופוליטית עבור נשים רבות, היא נותרת בגדר הנחה שניתן להחזיק בה, בחלקה משום שהקיום הלסבי נמחק מספרי ההיסטוריה או קוטלג כמחלה; בחלקה משום שהוא הוצג כחריג במקום כמהותי; בחלקה משום שלמי שרואה עצמה כהטרוסקסואלית 'מטבעה' ומרצונה החופשי, נדרש  צעד עצום כדי להודות שעבור נשים, הטרוסקסואליות עשויה שלא להיות כלל העדפה אלא משהו שצריך היה לכפות, לנהל, לארגן, לעשות לו תעמולה בכוח".

כדאי להיזכר עכשיו בדוגמאות מן העבר שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות ובדוגמאות שיש לנו ברחבי הגלובוס לתרבויות שהן מטריארכליות, בהן שולטות הנשים ולא הגברים. בתרבויות האלה, דוגמת המלינזים באוקיאנוס השקט, הגבר אינו בעל עמדת כוח במשפחה. מי שמנהלים אותה הם האם והאח. האבא עושה את תפקידו כמוליד והוא חברו של הבן, אין לו זכויות על האמא. חברה מטריארכלית היא חברה שלא מתקיים בה הטאבו הראשוני על האם ולכן לא מתפתח בה תסביך אדיפוס הידוע מול האב. העדר קיומו של הקונפליקט המכונן של  התרבות הפטריארכלית, מיצר תרבות שלווה, עמלה, לא תחרותית שמתקיימת בה ליברליות מינית.

אני מזכירה את הממצא האנטרופולוגי המלינזי, כדי להגיד שהמבנה החברתי הפטריארכלי ההטרוסקסואלי שנראה לנו כטבע שני לתרבות האנושית אינו בהכרח דרך הטבע. גם אם הוא נראה לנו טבע שני, עדיין, אפשר לחלוק עליו. יחד עם זאת על מנת להיפטר משנאת הגברים המעיקה שמתחייבת מן המושג "הטרוסקסואליות כפויה", אפשר לחשוב על כך שאף אחד מן הגברים הנולדים היום לא בחר במבנה החברתי כמו זה שאליו נולד, ושקשה לדרוש ממי שנולד אל תוך הקבוצה בעלת הכוח בחברה – לוותר עליו. יחד עם זאת הסתכלות ביקורתית על חלוקת הכוחות הלא שווה בין הגברים לנשים ואי קבלתה – מחייבת עשייה ולא גברים ולא נשים יכולים לשבת על הגדר ולא לראות בנושא הזה.

ריץ טוענת מול המחקר הפמיניסטי, כי אם גם הוא ימשיך לראות בלסביות תופעה שולית ונסלחת, הוא לא יעשה את עבודתו האמיתית. "התאוריה הפמיניסטית לא יכולה להסתפק בביטויי סובלנות כלפי 'לסביות' כ'סגנון חיים אלטרנטיבי", או באזכורים סימליים של לסביות, ללא ספק, הגיעה השעה לביקורת פמיניסטית של האורינטציה ההטרוסקסואלית הכפויה על הנשים". כלומר עיסוק בהטרוסקסואליות כפויה, הוא לא המאבק של נשים לסביות כדי להצדיק את עצמן אל מול ההטרוסקסואליות אלא צורך של הפמיניזם כולו, כדי לשחרר את הנשים כולן מההעדפה מינית כפויה שאינה דווקא בחירתן הטבעית.

לפני כמה חודשים בכנס בנושא מגדר עמדה חנה ספרן לשאת את דבריה ובתחילתם הציגה את עצמה את המערכת הזוגית שבתוכה היא חיה ואת בחירתה המינית. בזמן השאלות פנתה אליה אחת הסטודנטיות ושאלה למה כל פעם שמדברים על מגדר צריך הנושא הלסבי לצוץ ולמה היתה צריכה לפתוח את ההרצאה בסיפור על חייה האישיים. נראה לי שאדריאן ריץ' מספקת את התשובה.

אם כך, חתרני או לא? חתרני. ומה זה אומר עלי, אם בעיני כל מילה היא אמת חקוקה בסיפור חייה של אדריאן ובסיפור חיי שלי – שתינו, הנשים הנשואות שהיינו , הבחירה שעשינו באמצע החיים להעדיף שותפות רומנטית אחרת. והקשר של כל זה לפמיניזם, שהוא הדוק, הדוק?

במפגש של מועדון הקריאה אומרת לי אחת המשתתפות שהמאמר מיושן. שהמיליטנטיות שלו מיושנת, שהיום מדברים על זהות קווירית ועל היכולת לזוז בין הבחירות המיניות. אני יודעת גם אני קראתי את גודית באטלר ואולי גם לכאן אביא משהו משלה בהמשך, אבל כרגע המיליטנטיות הזו טובה לי מאוד ומאשרת לי כעסים ישנים ומהלכים חדשים.

 

 

פורסם בקטגוריה מועדון הקריאה | 16 תגובות

שירה על רצף

אגי משעול, סטרייטית לגמרי,  כנראה, מתכתבת עם הרצף הלסבי

השירים בפוסט לקוחים מתוך הספרים" מבחר וחדשים" ומתוך "ביקור בית"

  

אגי תשיר לנו סולו על הרצף הלסבי. בפעם הבאה נוכל לקרוא את המאמר של  אדריאן ריץ/על הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי ויהיו לנו שלושה שירים להתבסס עליהם. כמה נחמד שמשוררות יותר נאמנות לעצמן מאשר לצווים החברתיים ושהן יודעות לתאר רגשות באופן מדויק, כל כך קרובות אל עצמן. הכשרון הזה מאפשר לנו לגלות רובדי נפש כאלה, שבדרך כלל יש נטייה להכחישם. בשלושת השירים אומרת אגי משהו, מתארת רגש, תשוקה או מאווים שאפשר למקם אותם על הרצף הזה שאדריאן ריץ קראה לו הרצף הלסבי, רצף שמשמעותו היא, שאין שתי צורות דיכטומיות אישה סטרייטית ואישה לסבית, אלא שכל אישה בתבל מתמקמת על רצף האינטימיות בין נשים וחיה אותו כחלק מהוויתה. איפה היא על הרצף – זו שאלה לברור אישי, אחרי תהליך של התנערות מחשיבה סטריאוטיפית והומופובית – כמובן. השיר הראשון:  

 גַּם אֲנִי רוֹצָה לְהִתְחַתֵּן עִם עֲקֶרֶת בָּיִת
לְהִטַשְטֵש לְתוֹך בֵּיתָהּ עִם אוֹרוֹת הָעֶרֶב
רֵיחוֹת סָלָט וַחֲבִיתָה
לִחְיות בְּצֵל הִתְרַחֲשוּתָה  ׂ

שֶתְּגַדֵּל אוֹתִי כְּמוׁכֶּלֶב אוֹ חָתוּל אָקוּם
אִישַן
מֻקֶּפֶת בַּחַש חַיֶיהָ חוּגֵי יְלָדֶיהָ 

וְשֶלּא תִּהְיֶה לִי שוּם אַחֲרָיוּת
לַזִּמְזוּם. 

כשקראתי את השיר הייתי אמא צעירה. טרודה בתפקיד, לא מוצאת דקה לעצמי, מתגעגעת לדמות נשית שתהיה לידי, אחרי שכאלו הופקרתי אל תוך התפקיד הסיזיפי של גידול ילדי. המחשבה שתהיה לידי אשה שתכיל אותי ואת הקושי, שתעשה את מה שאני כל-כך נאבקת עליו – ותייצר בית עם ריח סלט שנחתך גם עבורי, שאוכל לנוח מהאחריות לזמזום שהפילה עלי האמהות שלי, המילים  האלה יצרו אצלי הזדהות עמוקה עם מה שהחל בצעדיו הראשונים להתהוות בתוכי וביקש לעצמו קירבת אישה.  באותם ימים גרתי ליד אגי בכפר סמוך. פעם פגשתי אותה בדואר או בשיעור התעמלות לנשים ואמרתי משהו על השיר שדיבר אל רגשותיי אחרי שהתפרסם במוסף השבת. היא חייכה וסיפרה על טלפון אנונימי שהגיע מאישה והיתה בו בדיקה מפורשת: "את באמת רוצה להתחתן עם עקרת בית"? לא. אגי לא רצתה להתחתן עם אישה. אני כששמעתי את תשובתה הייתי נכלמת כמו מי שעל ראשו בער הכובע.  והיה ברור שיש נשים שקוראות בו את הגעגועים לאשה שתחיה לצדם ותעשה להן בית ולעומת זאת יש נשים שקוראות את השיר וגם הם חשות בו את הגעגועים לאשה שתעשה להן בית, אבל הן במקום אחר. על הרצף. 

את השיר הבא הצמידה אהובתי  אל המקרר שלי. עבורינו הוא שיר ההמהומים הקטנים שעוברים ביננו לפני שהם הופכים לדיבור וגם שירת הקשקושים הנשיים הבלתי נלאים שלנו:

חבֵרות

כְּשֶכֻּלָּם בָּעֳבוֹדָה וְהַדְּבוֹרִים מְזַמְזְמוֹת עַצְמָן
יוֹתַר וְיוֹתַר פְּניִמָה לְתוֹך הַפֶּרַח,
דַּוְקָא אָז יוֹרֵד עָלֵינוּ שֶקֶט
כִּי בָּזֶה אֲנַחְנוּ טוֹבוֹת, בְּעִקָּר
כְּשֶהַיָּמִים אֳרֻכִּים וְהַתִּקְרָה נְמוּכָה
כְּשֶאַתְּ שָׂמָה מַיִם
וַאֲנִי עוֹשָׂה לָך סֻלָּם גַּנָּבִים
אֶל הָאוֹר.

אַתְּ מְדַבֶּרֶת אָז מִלָּה מִלָּה
כְּמוֹ אַחַת שֶׁמַּעֲבִירָה אֶפְרוֹחִים
וּמַצְחִיקִים אוֹתָך כָּאַלֶּה
שֶׁמְּשוֹחֲחִים עַל נוֹשְׂאִים.

 

זֶהוּ שִׁיר אַהֳבָה וּדְעִי לָךְ
שֶׁגָּם אִם יִלָּקַח מִמֶּנִּי מַטַּה הַקֶּסֶם
שֶׁל הַמִּלִים
וְהָיִיתִי כּנְחׁשֶׁת הוֹמָה אוׁ
קוֹנְכִיָה חֲרֵבָה רְחוֹקָה מְאד מִן הַגֶשֶּׁם
אָז אִתָּךְ
זֶה לֹא אִכְפַּת לִי.

סטרייטית לגמרי אגי הזו כשהיא עושה  לחברתה "סולם גנבים אל האור" ולי זה נשמע מֶינֶי כמו רגעים גנובים של אינטימיות נשית, כשכולם בעבודה והילדים בגן, רגעים שאין בהם מין, לא כזה שיעבור מבחן של חדירות  וביצועים, אבל יש בהם את האור הרך הזה שבוקע מחרכי התריס ושני גופים שגונבים רגעים מתוקים על סולם של אור. ועוד היא מתארת את  הדבורים המזמזמות אל תוך הפרח. יותר ויותר פנימה, מהלכים רכים של חדירה, וגם היא מודה לגמרי כי זהו שיר אהבה.

כמה יפה השיר הזה.

לבסוף עושה משעול צעד ענק על הרצף כשהיא מאזכרת את סאפפו ורומזת רמז ענק. בשיר הזה יש אישה שתלתליה בתלתליה ויש תפוח ויש נגיסות לכבוד האהובות והאהובים. כל מי שנחו בין ירכינו. אגי והחברה מדברות על אהבה בפרטי פרטים. הדיבורים מעוררים, גם אם לא נעשה משהו בין השתיים מלבד הצחקוקים, הרי שהצחקוקים מעידים על ההתרגשות שהדיבורים מעוררים. בין הירכיים. אכן שירת חשק.

פּוֹנָה לָנוּח בְּשִירֵי סַאפְּפוֹ

אֲנַחְנוּ שְׂרוּעוֹת עַל הָאֶבֶן הַקְּרִירָה
מִתַּחַת לַכּוֹכָבִים הַנּוֹצְצִים
נוֹגְסוֹת בּתַפּוּחַ
לִכְבוֹד כָּל הָאֲהוּבוֹת
וְהָאֲהוּבִים
שֶׁבָּאוּ לָנוּחַ
בֵּין יְרֵכֵינוּ

אֲנַחְנוּ מְדַבְּרוֹת עַל אַהֲבָה
בִּפְרָטֵי פְּרָטִים

עַל הַחַיִים הַמַּצְמִיאִים
וְשֶׁהָעֵץ הוּא מִזְרָקָה
יְרֻקָּה

ראשָּׁהּ הַיָפֶה סָמוּךְ לְראשִי
תַּלְתַּלֶּיהָ בְּתַלְתַּלַּי

הִיא אוֹמֶרֶת
אֲנִי אוֹמֶרֶת
וְצִחְקוּקֵינוּ חוֹמְקִים
לְתוֹך הַגֶּפֶן שֶנִיחוֹחָהּ
מִשְׂתָּרַג מַאִיתָּנוּ

לא אני לא עושה, ברוח התקופה, אאוטינג לאגי משעול. איני יודעת וגם ממש לא משנה מה קורה בחייה הפרטיים. אבל, כמי שחיה מציאות הטרוסקסואלית במשך שנים ארוכות, אני יודעת משהו על המקום הרגשי ממנו נכתבו שלושת השירים שכאן. ורק כדי להקדים את המאוחר אצטט לסיום את אדריאן ריץ מאותו מאמר ידוע שהוא הטקסט הבא שנקרא במועדון הקריאה "משקפי קריאה סגולים": "אולם ככל שנרחיב ונעמיק את תחומו  של מה  שאנו מגדירות כקיום לסבי, ונחווה רצף לסבי,  נתחיל לגלות את הארוטי במונחים נשיים: הארוטי כמשהו שאינו מוגבל לחלק זה או אחר של הגוף או לגוף בלבד; כאנרגיה שהיא לא רק דיפוזית, אלא … נוכחת בכל."

פורסם בקטגוריה מועדון הקריאה | 8 תגובות

ללכת עם אמא להרצאה

תהליכי הצמיחה של דֵמֵטֵר ופֶּרסֶפוֹנֵה מימי כתיבת  המזמורים ההומריים ועד נהריה 2009
דמטר ופרפסונה, המיתולוגיה היוונית

                                             

היום אני מבשלת מרק של עתיקוּת ואקטואליה. בסיר יצופו מילים כמו יוון, חיטה, מזמורים, תהליכי התפתחות , אם-בת, צ'ודרו, נהריה, ומשימות של הגיל השלישי. רוצה שיתערבב היטב ויערב.

הכל מתחיל בסיפור מן המיתולוגיה היונית על אם ששמה דֵמֵטֵר והיא אלת הדגן, שבתה פֶּרסֶפוֹנֵה נחטפה על ידי אביה זאוס ואחיו הָדס, אל השאול, כדי שתשמש אלת השאול לצדו. המשכו של הסיפור הוא תאור מסעה של האם כדי להשיב אליה את בתה. איך עזבה באבלה הרב את השמים, מושב האלים, וירדה אל בני האדם, איך הפכה לאומנת שכירה בבית קֶלֶאוֹס מלך אֶלֶאוּסיס וניסתה לגדל את בנו התינוק דֵמוֹפוֹן שטיפלה בו כאל ובן-אל-מוות ואיך נכשלה בכך; איך הכישלון הוביל אותה אל יעודה האמיתי והיא מייסדת את המיסטריות של אלאוסיס שהיו פולחנים מיוחדים לנשים ביוון העתיקה ומעבירה לבני האדם את תורת גידול הדגן והכנת הלחם; ואיך בכעסה הרב ובעיצבונה על אבדן בתה הצליחה והשיב לעצמה אותה למספר חודשים בשנה, כשבשאר החודשים, בתה שבה אל השאול, אל יעודה שלה, להיות מלכתו; ואיך עונות השנה נוהגות על פי העצב והשמחה של פגישותיהן.

המיתוס הנשי הזה של דמטר ופרספונה, הוא אחד משלושים ושלושה מזמורים הומריים שנכתבו ביוון העתיקה, במאה השביעית והשישית לפני הספירה וכותבם אינו ידוע. יחסו אותם להומרוס, מי שכתב את האיליאדה ואת האודיסיה בעיקר בגלל הדמיון בסגנון הכתיבה. בעצם זהו סיפור נשי העוסק ביחסי אמהות ובנות, בתהליכי הצמיחה שלהן ובתהליכי ההפרדות שלהן זו מזו, או במה ששנים מאוחר יותר נתנו לזה שם בפסיכולוגיה – אינדיוידואיציה.

שתי הדמויות הנוספות הפועלות בסיפור הזה ומחדדות את שאלת האינדיוודוציה הנשית, הם הגברים בסיפור – זאוס הבעל והאב והדס הדוד-החתן. ההבדלים המהותיים בין מאפייני הפעולה של הגברים והנשים בסיפור העתיק הזה, הם עדויות ארכיטפיות מוקדמות למכלול התנהגויות גבריות ונשיות  המצויות בתרבות האנושית. או כמו שטען קארל יונג: "מיתוסים הם החלומות של התרבות" והתכוון לכך שמיתוסים הם ביטויים של הלא-מודע הקולקטיבי של התודעה אנושית כולה, בדיוק כפי שהחלום הפרטי הוא ביטוי של הלא מודע הפרטי.

והנה לנו ארבע דמויות שכל אחת פועלת בדרכה הארכיטיפית: 

פֶּרסֶפוֹנֵה, הבת, לא נענית, אבל גם לא מתנגדת, צועקת מאוד כדי שאמה תשמע כאשר בא הדס במרכבה וחוטף אותה אל השאול ומתנהגת באופן פאסיבי (זוכרים את סימון דה בובואר) ואף תמים, שמעורר שאלות לגבי התאמתה לתפקיד אליו היא מיועדת – מלכת השאול.

דֵמֵטֵר, האם, אבלה ונלחמת במפרידים בינה לבין בתה, מתנגדת לתהליך, מחבקת ויש מי שיגידו חונקת. כאבה מוביל אותה לייסד תורה של ידע פנימי עמוק ופולחנים סודיים ומיסטיים, ואבלה מניע אותה להטיל  בצורת על העולם עד שהיא גורמת לאלים לשנות את גורל בתה.

זאוס, האב, משתף פעולה אם העתיד, משלח את ביתו לגורלה ואפילו דוחף החוצה, כשהסיפור זקוק לדחיפה. הוא שותל נרקיס שיבקע את האדמה כאשר ביתו תושיט את ידה כדי לקטוף אותו, כך שהדס יוכל להגיח ממנה רכוב על מרכבתו. 

הדס, הגבר הכובש, היצרי, הבוחר והלוקח.

והסיפור ברור. בעוד שלזאוס, האב, קל מאוד לשלוח את הבת לדרכה והוא אפילו מעוניין בזה ומסייע לדבר לקרות, לדמטר קשה מאוד הפרידה מביתה. וכך גם קשה הפרידה לבת. בהמנון ההומרי מסופר שאל השמש הֵליוס מנסה לשכנע את  פרספונה  שתחדל מאבלה כי הדס הוא אל חשוב וחתן ראוי לבתה – אך היא איננה מתנחמת.

כשהתחילו לחשוב את הפסיכולוגיה טענו נגדנו, הנשים, שאנחנו נשארות בלתי מפותחות, תלותיות וילדותיות. כל זאת קורה לנו, אמרו, מפני  שאין אנו חוות מול אבינו את חווית אדיפוס, והתסביך אינו שולח אותנו,  מתוך היריבות האבודה מראש עם אבא, ובשל אותו טאבו מיני ידוע שהחברה הפטרארכלית שמה ביסודותיה, לעצב לנו תוך מאבק את זהותו המינית, כמו לאחינו הגברים. ככה הם נהיים גברים-גברים, ישויות נפרדות מאימותיהם ואילו אנחנו – לא מתבגרות ותלותיות לנצח. זה מה שאמרו.

אח"כ  באה צ'ודרו וקצת תיקנה לנו את התדמית. היא אמרה שזה לא שלא התבגרנו אלא שהתבגרנו אחרת. בעוד שהבנים כדי להיפרד מאמא, שהיא אובייקט האהבה הראשון, צריכים לעשות מעשה, הרי שאנחנו, הבנות, כדי לעצב את זהותנו המינית יכולות רק להמשיך ולהיות ליד אמא. ההבדלים בין משימות ההתבגרות הנשית והגברית הם שהופכים אותם לביצועיסטים תחרותיים ופירמידייליים  בעוד אנחנו משתפות פעולה, נוכחות ופועלות ברשת.  וזה גם מקורם של ה-Being וה-Doing המפורסמים.

בהרצאה בפני מועדון נשות ויצ"ו בנהרייה אני מדברת על משימות האינדיוידואיציה של הגיל השלישי, אחרי שהילדים יצאו מהבית. על-פי הספרות המקצועית בשלב הזה מתרחש היפוך, הגברים חוזרים הביתה אחרי שכל השנים ליהטו בעולם העבודה והקרירה והנשים מתפנות סוף-סוף לצאת מהבית ולמלא את חייהן בתוכן אחר – לימודים, הרצאות, טיולים, קרירה והתנדבות. בסוף ההרצאה ניגשות אלי שתיים אמא ובת. הבת יצאה לפנסיה רק החודש. "הנה, סוף סוף," אמרה, " יש לי זמן ללכת לשמוע הרצאה עם אמא".

ובקריאה לסבית של הטקסט, אם נרכיב משקפים סגולים/ורודים על עינינו, אפשר לצטט שועלה לסבית אחת מאושיות הקהילה שקוראת לתופעה "הפאן הפדופילי של הנטיה המינית" ומתכוונת למוטיב אם-בת שחוזר פעמים רבות ביחסים הלסביים לעיתים כהתניה לא מודעת אך מתקיים גם וללא כל ספק מתוך מודעות.

פורסם בקטגוריה מיתוסים ואגדות | 4 תגובות

האחרת

או איך אני וסימון דה-בבואר לא מוצאות לנו
מקום בעולם האפשרויות הזה
 
סימון דה-בובואר, המין השני, כרך א' ו-ב', הוצאת בבל, 2001

אחרי הפגישה הקודמת בה קראנו את  "חדר משלך", ממש התבקש לדון בנושא האחרוּת. העובדה שנשים נכתבו לאורך הספרות מנקודת מבט גברית, רק מרימה להנחתה את המונח שהגתה סימון דה בובואר – אחר, אחרת, אחרוּת. "האנושות היא זכרית והגבר מגדיר את האישה לא בפני עצמה, אלא ביחס אליו, היא איננה נחשבת ליצור אוטונומי ואין לה אלא מה שהגבר מחליט. היא מוגדרת ומובחנת ביחס לגבר, בשעה שהוא אינו מוגדר ומובחן ביחס אליה. היא הלא-מהותי לעומת המהותי. הוא הסובייקט, המוחלט, היא האחר", כך היא כותבת בספרה "המין השני", שהתפרסם ב-1949 והפך לתנ"ך של הפמיניזם.

 ככל שאני מתקדמת בקריאת הטקסט אני שוקעת יותר ויותר לתחושות של חוסר אונים ותסכול. משהו באופן האקדמי והמסודר שבו נפרשים הרעיונות מפעיל אותי רגשית דווקא. במקום ניתוח עיוני, אני מוצאת עצמי, בשבת, בזמן מנוחת הצהרים, מספרת לאהובתי בדמעות מה קראתי. כל כך נשי מצדי, היה טוען פרויד שחילק את הנשים והגברים להיסטריות ולנוירוטים – בהתאמה. אבל חוסר האונים המוטמע באופן כל כך חד משמעי בהיותי בת המין האחר, לא השאיר לי אפשרות אחרת מלבד ליבב לעצמי על עצמי, על חיי ועל האופן שבו הנשיות שלי מלכדה אותי אל תוך חוויית חיים של אחרוּת, תחושה פנימית של אי-שייכות לסדר החברתי ונטייה פנימית תמידית למרד. לפתע זיהיתי את תחושת המיעוט, את כובד גורלו. אחרי שסקרתי את שני הפרקים הראשונים של הספר השני שבו מתארת דה-בובואר את הילדות והנערות של האישה, ידעתי שלא היה לי מוצא הגיוני לחיי מלבד זה שאותו בחרתי –  לחיות מול אישה. גם סימון תרה לעצמה אחר פתרון באורח חייה, האם שלה היה מוצלח יותר? 

אני מנסה לתמצת את התנ"ך הרחב הזה לקראת המפגש של סדנת הקריאה "משקפי קריאה סגולים" ומסמנת לצורך כך קטעים. אני מסמנת, מצלמת, מגדילה ומכניסה לכיסי ניילון. במפגש של הסדנה אפזר אותם בין המשתתפים:

"אישה אינה נולדת אישה אלא נעשית אישה. שום גורל ביולוגי, נפשי או כלכלי אינו חורץ את דמותה של הנקבה האנושית בחברה; המכלול התרבותי הוא שמעצב את תוצר הביניים הזה, הנמצא בין הגבר לסריס ומוגדר כנשי". אאוץ', אאוץ' אוחחחח, ממש מתחת לחגורה, מעליבה שכמותה. 

"כולם הגיעו לאותה התוצאה: כל הבנים הכריזו, כמו אפלטון, שלא היו רוצים בשום אופן להיות בנות, וכמעט כל הבנות הצטערו על שאינן בנים", היא כותבת ואני נזכרת  בכמה מחברותי שבכיתה ה' גזרו את הקוקו לתספורת בנים נוחה, לקחו כדור-רגל והלכו אל מגרש החול שמעבר לכביש. חברל"ב הן קראו לעצמן – חבורת בנות שרוצות להיות בנים. נזכרתי גם, איך, באותם שנים, אפילו שלא הייתי חלק מאותה החבורה, כשחשבתי על עצמי בתור אדם בוגר, היתה עולה לי תמונה של גבר עם חליפה, עניבה ומזוודת עסקים. פאמית שכמותי, כך דימיתי לי את ההצלחה. 

"מי שרואה עצמו כאחד עובר התנסות מוזרה כשהוא מגלה שאינו אלא אחר. כך קורה לילדה כאשר בשלב החניכה שלה ויציאתה לעולם היא מתוודה אל היותה אישה בעולם הזה . התחום שהיא משתייכת אליו הוא סגור, מוגבל ונישלט על-ידי העולם הגברי מכל הבחינות. גם אם תגביה לטפס, גם אם תסתכן ותרחיק לכת, תמיד תיתקל בתקרה מעל לראשה, תמיד יהיו חומות שיחסמו את דרכה". תקרה, חומות, אני מייבבת לעצמי את הנשיות שלי, את החריגות, את האחרות שהופכת אותי לאאוט –סיידרית קבועה בעולם. או שתלמדי שפה גברית ותחליפי את עורך, או שתישארי מאחור. חומות, חומות עולות בי המילים האקטיביסטיות של רחל שפירא מפי מרגלית צענעני

טליה דחויה חרפת העדר
את לא שפויה את לא בסדר
לא נכנעת את משוגעת
מה את יודעת על חומות חימר
." 

"הנער, בין שהוא שאפתן ובין שהוא קל דעת או ביישן, נע לעבר עתיד פתוח: הוא יהיה ימאי או מהנדס, הוא יישאר בכפר או יעבור לעיר, הוא יראה עולם , הוא יתעשר. הוא רואה את עצמו בן-חורין לנוכח העתיד בו צפויות לו אפשרויות בלתי מוגבלות. הילדה לעומת זאת, תהיה רעיה, אם וסבתא; היא תנהל את משק ביתה בדיוק כפי שעשתה אמה ותטפל בילדיה כפי שטיפלו בה. היא בת שתיים עשרה בסך הכל, וסיפורה כבר כתוב כולו במרומים. היא עתידה לגלות אותו, יום אחר יום, בלי שתייצר אותו, היא סקרנית אך מפוחדת כשהיא מדמיינת את החיים האלה, שכל השלבים בהם צפויים מראש, וכל יום מוביל אותה לעברם בלי כל מפלט". ועכשיו המילים כבר יוצרות מחנק בגרון והזעם שגואה. הוא מופנה אל נציגי הפטריארכיה הפרטיים שלי, כמה גברים, שעשו בחיי את תפקיד של זה שנע לעבר העתיד הפתוח בעוד אני רצתי לכיוון המטבח לטגן שניצלים.  

אני יודעת, זה הרגע, זה המקום שבו הרבה נשים חדשות , מצליחות, קרייריסטיות, ינערו חוצנן ממני מהשורות הנכתבות כאן ומהפמיניזם המתבכיין. כן אני יודעת שעל פני הרצף הרבה קרה מאז נכתב הספר לפני 60 שנה, ונשים עשו שינויים מפליגים לקראת היות גם הן נעות לעבר העתיד הפתוח, אבל אני יודעת גם שהדרך עוד ארוכה . עדיין נער צעיר כשהוא מסתכל מסביב רואה גברים ראשי ממשלות, גברים בעסקים, בתקשורת, הוא יודע שיום יבוא וגם הוא יהיה שם. נכון שזה דוחף אותו לתחרותיות ומאמץ בלתי פוסק, אבל לכך הוא גם מצופה, ועל כך הוא מתוגמל. לא כך נשים. 

כשקראתי את "המין השני" חשבתי שהשפויות מבין הנשים לא יכולות להסכים לגורל הנשי המסומן מראש. חלק מאלו שבוחרות פתרונות יצירתיים בוחרות ודאי לחיות כלסביות, כי להסכים להטרוסקסואליות פירושו לוותר על כל שביב של תקווה להיות סובייקט בעולם הזה. או כפי שמנסחת את זה סימון: "זו שהייתה "אישה קטנה" או "גברת קטנה" עשויה להשלים בקלות עם התמורות שחלו בה; אבל אם במסגרת מעמדה כאמא קטנה פיתחה נטיות לסמכותיות, היא עשויה להתקומם נגד העול הגברי: היא מוכנה לייסד מטריארכט, אך לא להפך לאובייקט מיני ולשפחה. כך קורה לא פעם אצל אחיות בכורות שנשאו מגיל צעיר באחריות כבדה. הבת הנערית מגלה שהיא אישה חווה לעיתים אכזבה צורבת, שעלולה להוביל אותה הישר לסביות…". הכל ניסית. גם יסדתי מטריארכט בביתי וחשבתי שבזה ניצחתי. אבל האמת היתה עבורי מרה מכל – העולם נשלט עדיין על ידי גברים. הם נעים בו כרצונם, עושים בו כבשלהם, התרבות והחברה מתכופפת בפניהם בהכנעה. הנשים, רובן בכל אופן, הן עדיין אזרחיות משנה. 

והבחירה המינית היא גם בחירה של תשוקה. בחירה בתשוקה ותשוקה לבחירה. האובייקט אינו יכול לבטא תשוקה, כי הוא הנכבש. לכן צריכות נשים להמציא תחבולות של זה הפסיבי, של זה החלש, כשהן רוצות משהו. ללכת סחור סחור, לתחבל תחבולות – ישירות היא פריבילגיה של החזק. אישה מול אישה לעומת זאת צריכה ויכולה להביא לידי ביטוי את האקטיבי, את היוזם, החושק, היא יכולה לשלוח יד, לתפוס, למשוך, ואפילו לא לוותר על מושא אהבתה הראשונה, הנשית, זו שנאלצה לוותר עליה כדי להפוך להיות אובייקט – על אמא שלה. צעירה נבונה וסטרייטית לחלוטין אמרה לי " למה רק אני?! שיורידו שערות בלייזר גם הם! גם לי יותר נעים לגעת בעור חלק". 

במהלך פגישת הסדנא סיפרה אחת המשתתפות, מהמבוגרות יותר שבחבורה: "אמי התאלמנה בגיל צעיר וחיינו שתינו יחד בבית. היא הייתה אישה משכילה, עצמאית, ואני כיבדתי והערצתי את האופן שבו ניהלה את חייה וגידלה אותי. אחרי מספר שנים ניכנס גבר לחייה, היא נישאה לו, הפסיקה לעבוד, הפסיקה לצאת לתאטרון ולקונצרטים, ורק חיכתה לו עם הצלחת על השולחן כשהגיע הביתה. התאכזבתי ממנה מאוד וכעסתי עליה שאיבדה את כל מי שהיא והפכה לאישה קטנה", כך היא אמרה זו שבחרה לעולם לא למסור עצמה בידי גבר. 

ומה עם בה-בובואר? איך פתרה הבעלת האינטלקט המזהיר, האישה המרשימה הזו את המלכוד הנשי? למרות שהיתה ידועה כבת זוגו של זאן פול סארטר – לא נישאה לו מעולם. כל אחד מהם חי את חייו הרומנטיים יחד ולחוד עם השני. הם שמרו על קשר בינהם, אבל לא על בלעדיות מינית. מספרים שהחליפו בינהם תלמידות ומאהבות וחיו חיים של חופש מיני גובל בהפקרות. פעם כמעט והגיע וכל העניין לידי החוק. סימון ניהלה יחסים עם נשים ועם גברים. על פי מכתביה דרו אצלה בכפיפה אחת התשוקה להיות האישה הקטנה המפנקת עם חוסר היכולת להסכים עם האחרוּת הפסיבית שנשיותה הכתיבה לה.

פורסם בקטגוריה מועדון הקריאה | 7 תגובות

חשה את האור נופל עליה

וירגיניה וולף כותבת ב"חדר משלך" על מרי קריימקייל שכותבת
על ידידותן של קלואי ושל אוליביה ו….מתרגשת
וירג'יניה וולף, חדר משלך, ידיעות אחרונות- חמד, 2004
 

פתחתי את השנה החדשה במועדון הקריאה בשני קטעים מספרה של וירגיניה וולף "חדר משלך". כמעט באופן אינטואיטיבי בחרתי למועדון הקריאה הלסבו-פמי-ניסטי ספר העוסק בספרות הנכתבת על ידי נשים, או בשאלה היכן היא, ולמה היא לא. כי לפחות לאורך ההיסטוריה, עד למהפכה הפמיניסטית, נשים כתבו מעט מאוד.

 "שהרי זו תעלומה בלתי פתורה, מדוע בתקופה שבה כל גבר שני, כך נראה, היה מסוגל לכתוב פזמון או סונטה, לא נכתבה אפילו מילה בידי אישה", כותבת וולף על אנגליה האליזבתנית בספר שהוא סיכום דברים שנשאה בשתי הרצאות בפני נשים בקמבריג'.  וולף מתפלמסת עם פרופ' דמיוני בשם פרופ' פון איקס שמנסח במשנתו את "נחיתותו השכלית, המוסרית והגופנית של המין הנשי" (נו, חידה! איזה שמות של פרופסורים אפשר לשבץ כדי לתת ערך אמיתי ל-פון איקס?) וטוענת כי שני תנאים היו מאפשרים לאישה להשתוות עם היצירתיות הגברית הם: חדר משלהן וחמש מאות שטרלינג קצבה שנתית למחיה.  

שמונים שנים עברו מאז פורסם הספר (1929). כיום, ספרות הנכתבת על ידי נשים ממלאה את המדפים ועדיין המאבק הפמיניסטי למרחב פרטי ולשוויון כלכלי אקטואלי ובעל משמעות. 

בתיאור בלתי נשכח, בודה וולף, אחות "מוכשרת להפליא נקרא לה ג'ודית" לשיקספיר ומתארת את הקורות אותה, כאשר היא מבקשת לה חיי יצירה כשל אחיה. בסיכומו של התיאור מסכימה וולף כי האפשרות שאישה תתחרה בגאוניותו של שקספיר, בתקופתו, אכן אינה אפשרית. "כאשר אנו קוראים על מכשפה שהוטבעה בנהר, על אישה ששדים שכנו בגופה, על ידעונית שמכרה עשבי מרפא, או אפילו על גבר ברוך כשרונות שהיתה לו אם, יתכן שאנו עולים על עקבותיה של סופרת אבודה, של משוררת שדוכאה, איזו גין אוסטין אילמת ואלמונית, איזו אמילי ברונטה שיצאה לשדה הבר וירתה בעצמה או שוטטה בדרכים כשפניה מתעוותות מטרוף העינויים שגזר עליה כשרונה".

יש חלק ביצירה הזו שמדבר אלי מאוד. הוא מתאים במיוחד לפוסט הפותח בלוג העוסק בפרשנות אישית וחוויתית של טקסטים: וולף ממשיכה לתאר את מהלך  ההיסטוריה ואת תפקיד הנשים בספרות ומגיעה עד לימיה היא. כמובן שמצאי הספרים הנכתבים על ידי נשים גדל ומתרחב והיא מוצאת כמות רבה יותר של ספרים בני ימיה. היא מתעכבת על ספר ששמו 'הרפתקאות החיים' שכתבה אחת, מרי קריימקל שמה. בתחילת דבריה בודקת וולף את מבנה המשפט של קריימקל במבט בוחן, ביקורתי וענייני ואז, לפתע, הענייניות האקדמית שלה הופכת  את גוונה, קולה של וולף משתנה והיא כותבת: "הפכתי את הדף וקראתי…אני מצטערת לקטוע כאן את הדברים, האם יש גברים בקהל? האם אתן מבטיחות לי (כך היא פונה אל קהל הנשים המאזינות לה בהרצאה) שמאחורי הוילון האדום לא מסתתר צ'רלס בירון? אתן בטוחות שכולנו כאן נשים? אם כך אגלה לכן כי המילים הבאות שקראתי היו אלה – 'קלואי חיבבה את אוליביה'…אל תתחלחלו אל תסמיקו, בוא נודה ביננו לבין עצמנו כי דברים כאלה קורים. לפעמים אישה מעוררת חיבה באשה אחרת". 

תרשו לי לנחש את הסיפור שמאחורי הסיפור:  הספר "חדר משלך" התפרסם בשנת 1929 כאשר וולף היתה בת 47.  שנה לפני כן פרסמה וירגניה את הספר "אורלנדו" המתאר את דמותו של אציל צעיר ואנדרוגיני, שאת ההשראה לעיצוב דמותו קיבלה מדמותה של הסופרת  ויטה סקאוויל-וסט אותה פגשה בהיותה בת 40. השתיים היו נאהבות. מכתביהן והביוגרפיות של השתיים מעידים על עוצמת הרגשות שעברו בינהן ועל האהבה.  אני יכולה לנחש מה קרה לורגיניה כשחשה שהיא מתאהבת בויטה. כאישה של מילים היא הלכה אל הספרים וחיפשה בהם סיפורים שיאשרו לה את החווית ההתאהבות. חיפשה שירים, חיפשה תיאורים, חיפשה מילים. מתוך שאני יודעת כמה מעט אפשר למצוא היום בנושא, אני מתארת לעצמי כמה מעט אפשר היה למצוא בזמנה של וולף, ואיזו שמחה תקפה אותה כאשר מצאה רמז, זעיר ככל שהיה לגלי הרגש שהסעירה בה אהבתה. 

מי מאתנו, כשהתאהב לא חיפש שיר שיגיד את רגשותיו? כמה שירי אהבה נכתבו על אהבה הטרוסקסואלית?! תלי תלים של שירים, המונים. כמה שירים לעומת זאת אפשר למצוא על אהבת נשים? אני זוכרת תוכנית טלוויזיה מלפני שנים רבות, על שפת הכינרת, מחווה לכינרת, שירים שונים בביצועים שונים. לפתע עלתה על הבמה להקת הרוק הנשית "המכשפות" וביצעה את "יפה את בלב כינרת, הלב ילחש לך, אהובה" בביצוע רוקיסטי לסבי קשוח, ששם על פני הקרואים ועל פני נעמי שמר שהנחתה –  חיוך של מבוכה. איך ניתר לבי. 

כן, היא בטח קראה את סאפפו. אבל הנה, באמצע המחקר על ספרות נשים היא פוגשת טקסט עם רמז וכותבת "קלואי פשוט מחבבת את אוליביה, אולי בפעם הראשונה בתולדות הספרות".  ואז מפרטת וולף את הרעיון החשוב הזה, את העובדה הכה מדהימה הזו ואם זאת כה ידועה, שנשים, לאורך ההיסטוריה הופיעו בספרות שנכתבה על ידי גברים, רק בהקשר של יחסיהן עם גברים ולא בשום ממד אחר. במיוחד לא בהקשר של יחסיהן עם נשים אחרות. כמה נפח מממדי הנשיות הוחסר בספרות לאורך היסטוריה בשל עובדה זו. ממש כאלו בהקבלה, היו הגברים המתוארים בספרות רק כבעלים ומאהבים ולא כלוחמים, ממציאים, מורים, חברים, אחים לנשק ועוד ועוד תפקידים ואופנים.    

ואז כותבת וירגיניה את המילים המרגשות האלו: "אם קלואי מחבבת את אוליביה ומרי קרימקל יודעת כיצד לבטא את החיבה בינהן, הרי היא מדליקה לפיד בחשכת חלל עצום ממדים שאיש עדיין לא ביקר בו". וכמה שורות אחר כל היא ממשיכה ואומרת: "בגלל ההרגל הנורא להסתיר ולדכא תמיד, הנשים חושדות כל-כך בהתעניינות שאין מאחוריה מניע מוגדר, עד שהן עוצרות את עצמן בשניה שבה מופנה לעברן מבט בוחן. הדרך היחידה לעשות זאת , פניתי למרי קריממיקל כאילו נכחה בחדר, היא לדבר על משהו אחר, לא להתיק את המבט מן החלון, וכך לרשום , בקצרנות ובלי פנקס במילים שהברותיהן טרם נהגו עדיין, מה קורה כאשר אוליביה – אותו יצור שנחבא במשך מיליוני שנים מתחת לצלו של הסלע – חשה את האור נופל עליה ורואה כיצד מושט לעברה מזון חדש ומסקרן – ידע, הרפתקאה, אמנות". 

האור נופל עליה. זרקור מאיר לרגע על זו שאינה רגילה לזכות בתשומת הלב, כל המבטים כל הקהל כל הקוראים יכולים לראות אותה, כל פרט ממנה וכל תנועה. ואפשר לראות בעזרת הטקסט מיהי זו ומה היא מרגישה ובאלו מילים היא תבחר להגיד את זה. ובאיזו שפה חדשה היא תבחר לחבר את, לנסח את חווית עולמה הייחודית, שעד היום היתה בנויה משברי מילים של שפה גברית שצריכה היתה לעבור התאמות כדי לבטא את חוויה שלה שאישה  שהיא אחרת. שהיא האחרת. זוהי אכן ההרפתקאה שמועדון הקריאה 'משקפי קריאה סגולים' יוצא אליה. 

לקוראות אנגלית שוטפת  – כמעט כל כתבי וולף – לקריאה באינטרנט לחצי כאן!

    

פורסם בקטגוריה מועדון הקריאה | תגובה אחת