ללכת עם אמא להרצאה

תהליכי הצמיחה של דֵמֵטֵר ופֶּרסֶפוֹנֵה מימי כתיבת  המזמורים ההומריים ועד נהריה 2009
דמטר ופרפסונה, המיתולוגיה היוונית

                                             

היום אני מבשלת מרק של עתיקוּת ואקטואליה. בסיר יצופו מילים כמו יוון, חיטה, מזמורים, תהליכי התפתחות , אם-בת, צ'ודרו, נהריה, ומשימות של הגיל השלישי. רוצה שיתערבב היטב ויערב.

הכל מתחיל בסיפור מן המיתולוגיה היונית על אם ששמה דֵמֵטֵר והיא אלת הדגן, שבתה פֶּרסֶפוֹנֵה נחטפה על ידי אביה זאוס ואחיו הָדס, אל השאול, כדי שתשמש אלת השאול לצדו. המשכו של הסיפור הוא תאור מסעה של האם כדי להשיב אליה את בתה. איך עזבה באבלה הרב את השמים, מושב האלים, וירדה אל בני האדם, איך הפכה לאומנת שכירה בבית קֶלֶאוֹס מלך אֶלֶאוּסיס וניסתה לגדל את בנו התינוק דֵמוֹפוֹן שטיפלה בו כאל ובן-אל-מוות ואיך נכשלה בכך; איך הכישלון הוביל אותה אל יעודה האמיתי והיא מייסדת את המיסטריות של אלאוסיס שהיו פולחנים מיוחדים לנשים ביוון העתיקה ומעבירה לבני האדם את תורת גידול הדגן והכנת הלחם; ואיך בכעסה הרב ובעיצבונה על אבדן בתה הצליחה והשיב לעצמה אותה למספר חודשים בשנה, כשבשאר החודשים, בתה שבה אל השאול, אל יעודה שלה, להיות מלכתו; ואיך עונות השנה נוהגות על פי העצב והשמחה של פגישותיהן.

המיתוס הנשי הזה של דמטר ופרספונה, הוא אחד משלושים ושלושה מזמורים הומריים שנכתבו ביוון העתיקה, במאה השביעית והשישית לפני הספירה וכותבם אינו ידוע. יחסו אותם להומרוס, מי שכתב את האיליאדה ואת האודיסיה בעיקר בגלל הדמיון בסגנון הכתיבה. בעצם זהו סיפור נשי העוסק ביחסי אמהות ובנות, בתהליכי הצמיחה שלהן ובתהליכי ההפרדות שלהן זו מזו, או במה ששנים מאוחר יותר נתנו לזה שם בפסיכולוגיה – אינדיוידואיציה.

שתי הדמויות הנוספות הפועלות בסיפור הזה ומחדדות את שאלת האינדיוודוציה הנשית, הם הגברים בסיפור – זאוס הבעל והאב והדס הדוד-החתן. ההבדלים המהותיים בין מאפייני הפעולה של הגברים והנשים בסיפור העתיק הזה, הם עדויות ארכיטפיות מוקדמות למכלול התנהגויות גבריות ונשיות  המצויות בתרבות האנושית. או כמו שטען קארל יונג: "מיתוסים הם החלומות של התרבות" והתכוון לכך שמיתוסים הם ביטויים של הלא-מודע הקולקטיבי של התודעה אנושית כולה, בדיוק כפי שהחלום הפרטי הוא ביטוי של הלא מודע הפרטי.

והנה לנו ארבע דמויות שכל אחת פועלת בדרכה הארכיטיפית: 

פֶּרסֶפוֹנֵה, הבת, לא נענית, אבל גם לא מתנגדת, צועקת מאוד כדי שאמה תשמע כאשר בא הדס במרכבה וחוטף אותה אל השאול ומתנהגת באופן פאסיבי (זוכרים את סימון דה בובואר) ואף תמים, שמעורר שאלות לגבי התאמתה לתפקיד אליו היא מיועדת – מלכת השאול.

דֵמֵטֵר, האם, אבלה ונלחמת במפרידים בינה לבין בתה, מתנגדת לתהליך, מחבקת ויש מי שיגידו חונקת. כאבה מוביל אותה לייסד תורה של ידע פנימי עמוק ופולחנים סודיים ומיסטיים, ואבלה מניע אותה להטיל  בצורת על העולם עד שהיא גורמת לאלים לשנות את גורל בתה.

זאוס, האב, משתף פעולה אם העתיד, משלח את ביתו לגורלה ואפילו דוחף החוצה, כשהסיפור זקוק לדחיפה. הוא שותל נרקיס שיבקע את האדמה כאשר ביתו תושיט את ידה כדי לקטוף אותו, כך שהדס יוכל להגיח ממנה רכוב על מרכבתו. 

הדס, הגבר הכובש, היצרי, הבוחר והלוקח.

והסיפור ברור. בעוד שלזאוס, האב, קל מאוד לשלוח את הבת לדרכה והוא אפילו מעוניין בזה ומסייע לדבר לקרות, לדמטר קשה מאוד הפרידה מביתה. וכך גם קשה הפרידה לבת. בהמנון ההומרי מסופר שאל השמש הֵליוס מנסה לשכנע את  פרספונה  שתחדל מאבלה כי הדס הוא אל חשוב וחתן ראוי לבתה – אך היא איננה מתנחמת.

כשהתחילו לחשוב את הפסיכולוגיה טענו נגדנו, הנשים, שאנחנו נשארות בלתי מפותחות, תלותיות וילדותיות. כל זאת קורה לנו, אמרו, מפני  שאין אנו חוות מול אבינו את חווית אדיפוס, והתסביך אינו שולח אותנו,  מתוך היריבות האבודה מראש עם אבא, ובשל אותו טאבו מיני ידוע שהחברה הפטרארכלית שמה ביסודותיה, לעצב לנו תוך מאבק את זהותו המינית, כמו לאחינו הגברים. ככה הם נהיים גברים-גברים, ישויות נפרדות מאימותיהם ואילו אנחנו – לא מתבגרות ותלותיות לנצח. זה מה שאמרו.

אח"כ  באה צ'ודרו וקצת תיקנה לנו את התדמית. היא אמרה שזה לא שלא התבגרנו אלא שהתבגרנו אחרת. בעוד שהבנים כדי להיפרד מאמא, שהיא אובייקט האהבה הראשון, צריכים לעשות מעשה, הרי שאנחנו, הבנות, כדי לעצב את זהותנו המינית יכולות רק להמשיך ולהיות ליד אמא. ההבדלים בין משימות ההתבגרות הנשית והגברית הם שהופכים אותם לביצועיסטים תחרותיים ופירמידייליים  בעוד אנחנו משתפות פעולה, נוכחות ופועלות ברשת.  וזה גם מקורם של ה-Being וה-Doing המפורסמים.

בהרצאה בפני מועדון נשות ויצ"ו בנהרייה אני מדברת על משימות האינדיוידואיציה של הגיל השלישי, אחרי שהילדים יצאו מהבית. על-פי הספרות המקצועית בשלב הזה מתרחש היפוך, הגברים חוזרים הביתה אחרי שכל השנים ליהטו בעולם העבודה והקרירה והנשים מתפנות סוף-סוף לצאת מהבית ולמלא את חייהן בתוכן אחר – לימודים, הרצאות, טיולים, קרירה והתנדבות. בסוף ההרצאה ניגשות אלי שתיים אמא ובת. הבת יצאה לפנסיה רק החודש. "הנה, סוף סוף," אמרה, " יש לי זמן ללכת לשמוע הרצאה עם אמא".

ובקריאה לסבית של הטקסט, אם נרכיב משקפים סגולים/ורודים על עינינו, אפשר לצטט שועלה לסבית אחת מאושיות הקהילה שקוראת לתופעה "הפאן הפדופילי של הנטיה המינית" ומתכוונת למוטיב אם-בת שחוזר פעמים רבות ביחסים הלסביים לעיתים כהתניה לא מודעת אך מתקיים גם וללא כל ספק מתוך מודעות.