האחרת

או איך אני וסימון דה-בבואר לא מוצאות לנו
מקום בעולם האפשרויות הזה 
סימון דה-בובואר, המין השני, כרך א' ו-ב', הוצאת בבל, 2001

אחרי הפגישה הקודמת בה קראנו את  "חדר משלך", ממש התבקש לדון בנושא האחרוּת. העובדה שנשים נכתבו לאורך הספרות מנקודת מבט גברית, רק מרימה להנחתה את המונח שהגתה סימון דה בובואר – אחר, אחרת, אחרוּת. "האנושות היא זכרית והגבר מגדיר את האישה לא בפני עצמה, אלא ביחס אליו, היא איננה נחשבת ליצור אוטונומי ואין לה אלא מה שהגבר מחליט. היא מוגדרת ומובחנת ביחס לגבר, בשעה שהוא אינו מוגדר ומובחן ביחס אליה. היא הלא-מהותי לעומת המהותי. הוא הסובייקט, המוחלט, היא האחר", כך היא כותבת בספרה "המין השני", שהתפרסם ב-1949 והפך לתנ"ך של הפמיניזם.

 ככל שאני מתקדמת בקריאת הטקסט אני שוקעת יותר ויותר לתחושות של חוסר אונים ותסכול. משהו באופן האקדמי והמסודר שבו נפרשים הרעיונות מפעיל אותי רגשית דווקא. במקום ניתוח עיוני, אני מוצאת עצמי, בשבת, בזמן מנוחת הצהרים, מספרת לאהובתי בדמעות מה קראתי. כל כך נשי מצדי, היה טוען פרויד שחילק את הנשים והגברים להיסטריות ולנוירוטים – בהתאמה. אבל חוסר האונים המוטמע באופן כל כך חד משמעי בהיותי בת המין האחר, לא השאיר לי אפשרות אחרת מלבד ליבב לעצמי על עצמי, על חיי ועל האופן שבו הנשיות שלי מלכדה אותי אל תוך חוויית חיים של אחרוּת, תחושה פנימית של אי-שייכות לסדר החברתי ונטייה פנימית תמידית למרד. לפתע זיהיתי את תחושת המיעוט, את כובד גורלו. אחרי שסקרתי את שני הפרקים הראשונים של הספר השני שבו מתארת דה-בובואר את הילדות והנערות של האישה, ידעתי שלא היה לי מוצא הגיוני לחיי מלבד זה שאותו בחרתי –  לחיות מול אישה. גם סימון תרה לעצמה אחר פתרון באורח חייה, האם שלה היה מוצלח יותר? 

אני מנסה לתמצת את התנ"ך הרחב הזה לקראת המפגש של סדנת הקריאה "משקפי קריאה סגולים" ומסמנת לצורך כך קטעים. אני מסמנת, מצלמת, מגדילה ומכניסה לכיסי ניילון. במפגש של הסדנה אפזר אותם בין המשתתפים:

"אישה אינה נולדת אישה אלא נעשית אישה. שום גורל ביולוגי, נפשי או כלכלי אינו חורץ את דמותה של הנקבה האנושית בחברה; המכלול התרבותי הוא שמעצב את תוצר הביניים הזה, הנמצא בין הגבר לסריס ומוגדר כנשי". אאוץ', אאוץ' אוחחחח, ממש מתחת לחגורה, מעליבה שכמותה. 

"כולם הגיעו לאותה התוצאה: כל הבנים הכריזו, כמו אפלטון, שלא היו רוצים בשום אופן להיות בנות, וכמעט כל הבנות הצטערו על שאינן בנים", היא כותבת ואני נזכרת  בכמה מחברותי שבכיתה ה' גזרו את הקוקו לתספורת בנים נוחה, לקחו כדור-רגל והלכו אל מגרש החול שמעבר לכביש. חברל"ב הן קראו לעצמן – חבורת בנות שרוצות להיות בנים. נזכרתי גם, איך, באותם שנים, אפילו שלא הייתי חלק מאותה החבורה, כשחשבתי על עצמי בתור אדם בוגר, היתה עולה לי תמונה של גבר עם חליפה, עניבה ומזוודת עסקים. פאמית שכמותי, כך דימיתי לי את ההצלחה. 

"מי שרואה עצמו כאחד עובר התנסות מוזרה כשהוא מגלה שאינו אלא אחר. כך קורה לילדה כאשר בשלב החניכה שלה ויציאתה לעולם היא מתוודה אל היותה אישה בעולם הזה . התחום שהיא משתייכת אליו הוא סגור, מוגבל ונישלט על-ידי העולם הגברי מכל הבחינות. גם אם תגביה לטפס, גם אם תסתכן ותרחיק לכת, תמיד תיתקל בתקרה מעל לראשה, תמיד יהיו חומות שיחסמו את דרכה". תקרה, חומות, אני מייבבת לעצמי את הנשיות שלי, את החריגות, את האחרות שהופכת אותי לאאוט –סיידרית קבועה בעולם. או שתלמדי שפה גברית ותחליפי את עורך, או שתישארי מאחור. חומות, חומות עולות בי המילים האקטיביסטיות של רחל שפירא מפי מרגלית צענעני

" טליה דחויה חרפת העדר
את לא שפויה את לא בסדר
לא נכנעת את משוגעת
מה את יודעת על חומות חימר." 

"הנער, בין שהוא שאפתן ובין שהוא קל דעת או ביישן, נע לעבר עתיד פתוח: הוא יהיה ימאי או מהנדס, הוא יישאר בכפר או יעבור לעיר, הוא יראה עולם , הוא יתעשר. הוא רואה את עצמו בן-חורין לנוכח העתיד בו צפויות לו אפשרויות בלתי מוגבלות. הילדה לעומת זאת, תהיה רעיה, אם וסבתא; היא תנהל את משק ביתה בדיוק כפי שעשתה אמה ותטפל בילדיה כפי שטיפלו בה. היא בת שתיים עשרה בסך הכל, וסיפורה כבר כתוב כולו במרומים. היא עתידה לגלות אותו, יום אחר יום, בלי שתייצר אותו, היא סקרנית אך מפוחדת כשהיא מדמיינת את החיים האלה, שכל השלבים בהם צפויים מראש, וכל יום מוביל אותה לעברם בלי כל מפלט". ועכשיו המילים כבר יוצרות מחנק בגרון והזעם שגואה. הוא מופנה אל נציגי הפטריארכיה הפרטיים שלי, כמה גברים, שעשו בחיי את תפקיד של זה שנע לעבר העתיד הפתוח בעוד אני רצתי לכיוון המטבח לטגן שניצלים.  

אני יודעת, זה הרגע, זה המקום שבו הרבה נשים חדשות , מצליחות, קרייריסטיות, ינערו חוצנן ממני מהשורות הנכתבות כאן ומהפמיניזם המתבכיין. כן אני יודעת שעל פני הרצף הרבה קרה מאז נכתב הספר לפני 60 שנה, ונשים עשו שינויים מפליגים לקראת היות גם הן נעות לעבר העתיד הפתוח, אבל אני יודעת גם שהדרך עוד ארוכה . עדיין נער צעיר כשהוא מסתכל מסביב רואה גברים ראשי ממשלות, גברים בעסקים, בתקשורת, הוא יודע שיום יבוא וגם הוא יהיה שם. נכון שזה דוחף אותו לתחרותיות ומאמץ בלתי פוסק, אבל לכך הוא גם מצופה, ועל כך הוא מתוגמל. לא כך נשים. 

כשקראתי את "המין השני" חשבתי שהשפויות מבין הנשים לא יכולות להסכים לגורל הנשי המסומן מראש. חלק מאלו שבוחרות פתרונות יצירתיים בוחרות ודאי לחיות כלסביות, כי להסכים להטרוסקסואליות פירושו לוותר על כל שביב של תקווה להיות סובייקט בעולם הזה. או כפי שמנסחת את זה סימון: "זו שהייתה "אישה קטנה" או "גברת קטנה" עשויה להשלים בקלות עם התמורות שחלו בה; אבל אם במסגרת מעמדה כאמא קטנה פיתחה נטיות לסמכותיות, היא עשויה להתקומם נגד העול הגברי: היא מוכנה לייסד מטריארכט, אך לא להפך לאובייקט מיני ולשפחה. כך קורה לא פעם אצל אחיות בכורות שנשאו מגיל צעיר באחריות כבדה. הבת הנערית מגלה שהיא אישה חווה לעיתים אכזבה צורבת, שעלולה להוביל אותה הישר לסביות…". הכל ניסית. גם יסדתי מטריארכט בביתי וחשבתי שבזה ניצחתי. אבל האמת היתה עבורי מרה מכל – העולם נשלט עדיין על ידי גברים. הם נעים בו כרצונם, עושים בו כבשלהם, התרבות והחברה מתכופפת בפניהם בהכנעה. הנשים, רובן בכל אופן, הן עדיין אזרחיות משנה. 

והבחירה המינית היא גם בחירה של תשוקה. בחירה בתשוקה ותשוקה לבחירה. האובייקט אינו יכול לבטא תשוקה, כי הוא הנכבש. לכן צריכות נשים להמציא תחבולות של זה הפסיבי, של זה החלש, כשהן רוצות משהו. ללכת סחור סחור, לתחבל תחבולות – ישירות היא פריבילגיה של החזק. אישה מול אישה לעומת זאת צריכה ויכולה להביא לידי ביטוי את האקטיבי, את היוזם, החושק, היא יכולה לשלוח יד, לתפוס, למשוך, ואפילו לא לוותר על מושא אהבתה הראשונה, הנשית, זו שנאלצה לוותר עליה כדי להפוך להיות אובייקט – על אמא שלה. צעירה נבונה וסטרייטית לחלוטין אמרה לי " למה רק אני?! שיורידו שערות בלייזר גם הם! גם לי יותר נעים לגעת בעור חלק". 

במהלך פגישת הסדנא סיפרה אחת המשתתפות, מהמבוגרות יותר שבחבורה: "אמי התאלמנה בגיל צעיר וחיינו שתינו יחד בבית. היא הייתה אישה משכילה, עצמאית, ואני כיבדתי והערצתי את האופן שבו ניהלה את חייה וגידלה אותי. אחרי מספר שנים ניכנס גבר לחייה, היא נישאה לו, הפסיקה לעבוד, הפסיקה לצאת לתאטרון ולקונצרטים, ורק חיכתה לו עם הצלחת על השולחן כשהגיע הביתה. התאכזבתי ממנה מאוד וכעסתי עליה שאיבדה את כל מי שהיא והפכה לאישה קטנה", כך היא אמרה זו שבחרה לעולם לא למסור עצמה בידי גבר. 

ומה עם בה-בובואר? איך פתרה הבעלת האינטלקט המזהיר, האישה המרשימה הזו את המלכוד הנשי? למרות שהיתה ידועה כבת זוגו של זאן פול סארטר – לא נישאה לו מעולם. כל אחד מהם חי את חייו הרומנטיים יחד ולחוד עם השני. הם שמרו על קשר בינהם, אבל לא על בלעדיות מינית. מספרים שהחליפו בינהם תלמידות ומאהבות וחיו חיים של חופש מיני גובל בהפקרות. פעם כמעט והגיע וכל העניין לידי החוק. סימון ניהלה יחסים עם נשים ועם גברים. על פי מכתביה דרו אצלה בכפיפה אחת התשוקה להיות האישה הקטנה המפנקת עם חוסר היכולת להסכים עם האחרוּת הפסיבית שנשיותה הכתיבה לה.