אגי משעול, סטרייטית לגמרי, כנראה, מתכתבת עם הרצף הלסבי
השירים בפוסט לקוחים מתוך הספרים" מבחר וחדשים" ומתוך "ביקור בית"
אגי תשיר לנו סולו על הרצף הלסבי. בפעם הבאה נוכל לקרוא את המאמר של אדריאן ריץ/על הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי ויהיו לנו שלושה שירים להתבסס עליהם. כמה נחמד שמשוררות יותר נאמנות לעצמן מאשר לצווים החברתיים ושהן יודעות לתאר רגשות באופן מדויק, כל כך קרובות אל עצמן. הכשרון הזה מאפשר לנו לגלות רובדי נפש כאלה, שבדרך כלל יש נטייה להכחישם. בשלושת השירים אומרת אגי משהו, מתארת רגש, תשוקה או מאווים שאפשר למקם אותם על הרצף הזה שאדריאן ריץ קראה לו הרצף הלסבי, רצף שמשמעותו היא, שאין שתי צורות דיכטומיות אישה סטרייטית ואישה לסבית, אלא שכל אישה בתבל מתמקמת על רצף האינטימיות בין נשים וחיה אותו כחלק מהוויתה. איפה היא על הרצף – זו שאלה לברור אישי, אחרי תהליך של התנערות מחשיבה סטריאוטיפית והומופובית – כמובן. השיר הראשון:
גַּם אֲנִי רוֹצָה לְהִתְחַתֵּן עִם עֲקֶרֶת בָּיִת
לְהִטַשְטֵש לְתוֹך בֵּיתָהּ עִם אוֹרוֹת הָעֶרֶב
רֵיחוֹת סָלָט וַחֲבִיתָה
לִחְיות בְּצֵל הִתְרַחֲשוּתָה ׂ
שֶתְּגַדֵּל אוֹתִי כְּמוׁכֶּלֶב אוֹ חָתוּל אָקוּם
אִישַן
מֻקֶּפֶת בַּחַש חַיֶיהָ חוּגֵי יְלָדֶיהָ
וְשֶלּא תִּהְיֶה לִי שוּם אַחֲרָיוּת
לַזִּמְזוּם.
כשקראתי את השיר הייתי אמא צעירה. טרודה בתפקיד, לא מוצאת דקה לעצמי, מתגעגעת לדמות נשית שתהיה לידי, אחרי שכאלו הופקרתי אל תוך התפקיד הסיזיפי של גידול ילדי. המחשבה שתהיה לידי אשה שתכיל אותי ואת הקושי, שתעשה את מה שאני כל-כך נאבקת עליו – ותייצר בית עם ריח סלט שנחתך גם עבורי, שאוכל לנוח מהאחריות לזמזום שהפילה עלי האמהות שלי, המילים האלה יצרו אצלי הזדהות עמוקה עם מה שהחל בצעדיו הראשונים להתהוות בתוכי וביקש לעצמו קירבת אישה. באותם ימים גרתי ליד אגי בכפר סמוך. פעם פגשתי אותה בדואר או בשיעור התעמלות לנשים ואמרתי משהו על השיר שדיבר אל רגשותיי אחרי שהתפרסם במוסף השבת. היא חייכה וסיפרה על טלפון אנונימי שהגיע מאישה והיתה בו בדיקה מפורשת: "את באמת רוצה להתחתן עם עקרת בית"? לא. אגי לא רצתה להתחתן עם אישה. אני כששמעתי את תשובתה הייתי נכלמת כמו מי שעל ראשו בער הכובע. והיה ברור שיש נשים שקוראות בו את הגעגועים לאשה שתחיה לצדם ותעשה להן בית ולעומת זאת יש נשים שקוראות את השיר וגם הם חשות בו את הגעגועים לאשה שתעשה להן בית, אבל הן במקום אחר. על הרצף.
את השיר הבא הצמידה אהובתי אל המקרר שלי. עבורינו הוא שיר ההמהומים הקטנים שעוברים ביננו לפני שהם הופכים לדיבור וגם שירת הקשקושים הנשיים הבלתי נלאים שלנו:
חבֵרות
כְּשֶכֻּלָּם בָּעֳבוֹדָה וְהַדְּבוֹרִים מְזַמְזְמוֹת עַצְמָן
יוֹתַר וְיוֹתַר פְּניִמָה לְתוֹך הַפֶּרַח,
דַּוְקָא אָז יוֹרֵד עָלֵינוּ שֶקֶט
כִּי בָּזֶה אֲנַחְנוּ טוֹבוֹת, בְּעִקָּר
כְּשֶהַיָּמִים אֳרֻכִּים וְהַתִּקְרָה נְמוּכָה
כְּשֶאַתְּ שָׂמָה מַיִם
וַאֲנִי עוֹשָׂה לָך סֻלָּם גַּנָּבִים
אֶל הָאוֹר.
אַתְּ מְדַבֶּרֶת אָז מִלָּה מִלָּה
כְּמוֹ אַחַת שֶׁמַּעֲבִירָה אֶפְרוֹחִים
וּמַצְחִיקִים אוֹתָך כָּאַלֶּה
שֶׁמְּשוֹחֲחִים עַל נוֹשְׂאִים.
זֶהוּ שִׁיר אַהֳבָה וּדְעִי לָךְ
שֶׁגָּם אִם יִלָּקַח מִמֶּנִּי מַטַּה הַקֶּסֶם
שֶׁל הַמִּלִים
וְהָיִיתִי כּנְחׁשֶׁת הוֹמָה אוׁ
קוֹנְכִיָה חֲרֵבָה רְחוֹקָה מְאד מִן הַגֶשֶּׁם
אָז אִתָּךְ
זֶה לֹא אִכְפַּת לִי.
סטרייטית לגמרי אגי הזו כשהיא עושה לחברתה "סולם גנבים אל האור" ולי זה נשמע מֶינֶי כמו רגעים גנובים של אינטימיות נשית, כשכולם בעבודה והילדים בגן, רגעים שאין בהם מין, לא כזה שיעבור מבחן של חדירות וביצועים, אבל יש בהם את האור הרך הזה שבוקע מחרכי התריס ושני גופים שגונבים רגעים מתוקים על סולם של אור. ועוד היא מתארת את הדבורים המזמזמות אל תוך הפרח. יותר ויותר פנימה, מהלכים רכים של חדירה, וגם היא מודה לגמרי כי זהו שיר אהבה.
כמה יפה השיר הזה.
לבסוף עושה משעול צעד ענק על הרצף כשהיא מאזכרת את סאפפו ורומזת רמז ענק. בשיר הזה יש אישה שתלתליה בתלתליה ויש תפוח ויש נגיסות לכבוד האהובות והאהובים. כל מי שנחו בין ירכינו. אגי והחברה מדברות על אהבה בפרטי פרטים. הדיבורים מעוררים, גם אם לא נעשה משהו בין השתיים מלבד הצחקוקים, הרי שהצחקוקים מעידים על ההתרגשות שהדיבורים מעוררים. בין הירכיים. אכן שירת חשק.
פּוֹנָה לָנוּח בְּשִירֵי סַאפְּפוֹ
אֲנַחְנוּ שְׂרוּעוֹת עַל הָאֶבֶן הַקְּרִירָה
מִתַּחַת לַכּוֹכָבִים הַנּוֹצְצִים
נוֹגְסוֹת בּתַפּוּחַ
לִכְבוֹד כָּל הָאֲהוּבוֹת
וְהָאֲהוּבִים
שֶׁבָּאוּ לָנוּחַ
בֵּין יְרֵכֵינוּ
אֲנַחְנוּ מְדַבְּרוֹת עַל אַהֲבָה
בִּפְרָטֵי פְּרָטִים
עַל הַחַיִים הַמַּצְמִיאִים
וְשֶׁהָעֵץ הוּא מִזְרָקָה
יְרֻקָּה
ראשָּׁהּ הַיָפֶה סָמוּךְ לְראשִי
תַּלְתַּלֶּיהָ בְּתַלְתַּלַּי
הִיא אוֹמֶרֶת
אֲנִי אוֹמֶרֶת
וְצִחְקוּקֵינוּ חוֹמְקִים
לְתוֹך הַגֶּפֶן שֶנִיחוֹחָהּ
מִשְׂתָּרַג מַאִיתָּנוּ
לא אני לא עושה, ברוח התקופה, אאוטינג לאגי משעול. איני יודעת וגם ממש לא משנה מה קורה בחייה הפרטיים. אבל, כמי שחיה מציאות הטרוסקסואלית במשך שנים ארוכות, אני יודעת משהו על המקום הרגשי ממנו נכתבו שלושת השירים שכאן. ורק כדי להקדים את המאוחר אצטט לסיום את אדריאן ריץ מאותו מאמר ידוע שהוא הטקסט הבא שנקרא במועדון הקריאה "משקפי קריאה סגולים": "אולם ככל שנרחיב ונעמיק את תחומו של מה שאנו מגדירות כקיום לסבי, ונחווה רצף לסבי, נתחיל לגלות את הארוטי במונחים נשיים: הארוטי כמשהו שאינו מוגבל לחלק זה או אחר של הגוף או לגוף בלבד; כאנרגיה שהיא לא רק דיפוזית, אלא … נוכחת בכל."
כתבת מקסים. נפלא. לא מאמינה שאת כתבת את התוכן הזה.
הולכת לראות את הבלוג שלך.
העמוד הזה נהדר. גם ויזואלית וגם תוכנית.
תודה תודה
ועוד מפי מומחית כמוך….
אכן עברו שנים מאז הילכתי עלייך קסם במילים.
אירית
נראה לי שבבלוגך החדש את מהלכת ותהלכי קסם על נשים רבות 🙂
הסמקתי 😳
תודה יקירה.
השירים של אגי וההארות שלך, פותחות, נוגעות, מניעות.
גם פעמיים שהשתמשת ב"הם" במקום "הן" שגרמו לי להתכווצות, זניחים לעומת המכלול.
זניחים אבל בקטנוניותי אני מציינת אותם בכל זאת. מקווה שאולי יש לכך הסבר שאני מפספסת?
על זה אמרו שכל אחד חייב עורך לשוני – תודה תיקנתי.
אבל זה הרי זניח ולא לכך כיוונת.
אולי יהיה שמץ של הסבר בפוסט על וירגיניה וולף, בחלק שמתאר את התרגשותה מתאור ידידותן של קלואי ואוליביה. כן, כולנו קוראים/ות סוביקטיביים/יות, קוראים/ות מתוך חוויותנו, מתוך סיפור חיינו. וטקסט המשוגר באמצעות כפתור 'שלח' אל מרחבי ה-WEB הופך להיות עצמאי ובעל חיים משלו. הפרשן היחיד שלו הוא הקורא, הפרשנית היחידה שלו היא הקוראת. והן/ם יכולים לעשות בו מעשים כרצונם. (קטנונית או לא, עשית לי את זה)
ובכל זאת הרי זה בלוג שמגדיר עצמו כלסבו-פמי-ניסטי, ונחקקים בו תכנים מתוך ההקשר הזה וכבר במילים הראשונות נאמר משהו על קריאה אישית, סוביקטיבית, על פרשנות פרטית ועל חוויה אישית. לא בכל מקום כולם ימצאו את מקומם.
עם זאת אשמח לשמוע על ההתכווצויות שלך, גם אלה הזניחות, ועל התקוות שלך, גם אלה שאת מפספסת.
אירית
בעברית,
כנראה שיותר מברוב השפות האחרות (לצורך ענין, גם ערבית אינה אחרת. באותו מובן של אחרות – שורוק ב-ו), לפחות מאלו שאני קצת מכירה, השליטה הגברית אפילו יותר משמעותית.
לגדול לתוך זה, לסיטואציה קבועה של 20-30 ילדים וילדות בכיתה, והפניה היא תמיד לבנים; בארועים גדוליים יותר – החולקה היא חצי-חצי בערך, והפניה תמיד לבנים.
גם כשאנחנו כבר רק בנות, אנחנו מדברות כאילו יש חצי בנים, בלשון זכר.
איפה אני? איך אני שייכת? האם אני שייכת? האם אני קיימת? רק אם יש איש, ילד, נער שחפץ בי, או אז אני קיימת. מכווצת משהו, קיימת בהשאלה, בזמניות.
מירב (מרב?) מיכאלי בבוטותה כי רבה, באמירותיה הנחרצות, בהתנהלותה הציבורית, היא האישה היחידה שאני מכירה (רק לכאורה), שנותנת לי לגיטימציה, לעצמה, לנשים, להיות. חשובות. בזכות ולא בחסד. ולא בצל. ולא לצידו. ומשמחת אותי בכך.
– בהזדמנות זו, אולי את יכולה ומוכנה למחוק גם פ אחת מהשתיים? לא נראה לי שאני יכולה לעשות את זה בעצמי. תודה 🙂
טיפלתי ב-פ, עיין חדה שכמותך! 😯
אני עוברת להתעמק בתגובות הבאות.