כפויה או לא כפויה

האם המאמר הזה של ריץ' הוא  חתרני,  קיצוני או מיושן ומה זה אומר עלי?
אדריאן ריץ', הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי, מתוך 'מעבר למיניות', מבחר מאמרים,מגדים, 2003

                                                     

אל המאמר הזה של אדריאן ריץ' חזרתי כבר פעמים רבות. הוא הילך לצדי  בשבילים ארוכים אל עצמי ולא פעם היווה משענת, הצדקה ומסגרת מארגנת. אולם, בעוד שבפעמים האחרות לקח את רוב תשומת לבי המושג 'הרצף הלסבי'. אני מוצאת את עצמי הפעם מנהלת שיג ושיח דווקא עם המושג השני, או הראשון, על פי סדר הכתיבה של המאמר – "הטרוסקסואליות כפויה".

אמר כבר מי שאמר ש"דברים שרואים מכאן לא רואים משם", ואני כדרכי, קוראת מתוך הטקסט בקריאה בוררת, מתרשמת, אישית לגמרי, סובייקטיבית באופן מוחלט, וכמו תמיד -רק את עצמי ידעתי, רק ממני למדתי.

לפתע כל עניין ה'רצף הלסבי' נראה פתור, מובן, כמו להגיד "על מה השמחה" או "מה הגילוי" ו"למה את רצה ערומה ברחובות וצועקת אאוריקה אאוריקה". כל כך ברור הרצף הלסבי הזה… יושב לי כל כך נוח בשתי וערב של הנשמה… ועוד ההוכחה הזו מן השירים של אגי משעול בפוסט הקודם

אני לא בטוחה שכל סטרייטית ברחוב תסכים איתי שהיא בעצם לסבית מוּעדת, בעצם אני יודעת שרובן לא יסכימו. יגידו משהו על אינטימיות  אבל יעצרו בגבולות הגוף. ובכל זאת סקאלת האינטימיות הנשית הנעה בין האישה ההטרוסקסואלית לאישה הלסבית, היא הסבר נוח ומתקבל על הדעת ומאפשר לנשים גם תנועה על הרצף, מבלי להיבהל ממיניותן, כשזו מופנת לבנות מינן. בסך הכל – נוח.

אבל "הטרוסקסואליות כפויה"? לפתע חודרת לתוכי ההבנה עד כמה חתרני המושג הזה. כמה מיליטנטי, כמה קורא תיגר על ה"מיין סטרים" ההטרוסקסואלי של החברה.  ריץ' אומרת במושג הזה את ההפך מ"דרך הטבע" הידוע והמעצבן של ש"ס (כלומר הומואים ולסביות הם לא כ"דרך הטבע", שדרכו לזווג זיווגים לצורך פרו ורבו.). או במילים שלה היא שואלת: "האם החיפוש של שני המינים אחרי אהבה ורוך אינו מוביל במקורו לעבר נשים; מדוע בעצם ירצו נשים להטות את כיוון החיפוש הזה; מדוע הישרדות המין האנושי , אמצעי ההתעברות ויחסים רגשיים/ארוטיים צריכים היו להפוך מזוהים זה עם זה באופן כה נוקשה; ומדוע יש צורך בהגבלות אלימות כל כך על מנת לאכוף על נשים נאמנות, רגשות וארוטיות מלאה וכניעות לגברים". שלושת שאלות האלה שלה, הן שאלות שחותרות תחת הסדר החברתי המוכר, השגור, והסדר החברתי הוא פטריארכלי והוא אכן כל כך שגור בעיננו, עד שאיבדנו את האפשרות לראות דרכו, לשאול שאלות עליו, להרהר עליו או לערער עליו.

ריץ' אומרת שבעצם טבעי לנשים לנהות אחרי  מושא האהבה הראשון, אמא שלהן, וכך גם היו עושות אילו בחרו באופן חופשי ולא בהשפעת הדוקטרינציה הנוקשה של החברה הפטריארכלית. או במילים אחרות גברים זקוקים לנשים כדי שימלאו עבורם פונקציות ארוטיות, את פונקציות הולדה וגידול הילדים וכן גם פונקציות פסיכולוגיסטיות מסוימות, לצורך כך השתמשו לאורך כל ההסטוריה של התרבות בכוחם כדי לכפות את ההעדפה ההטרוסקסואלית על הנשים. לעומת זאת, נשים, מתוך עצמן לא תמיד היו בוחרות בגברים כפרטנרים רגשיים ומיניים והן אפילו די מתוסכלות בתוך מערכות היחסים שלהן איתם.

כשהיא מדברת על פונוגרפיה למשל, היא אומרת: "המסר המשחית ביותר שמעבירה הפונוגרפיה הוא שנשים הן הטרף המיני הטבעי עבור גברים ושהן אוהבות את זה; שמיניות ואלימות הולכות יד ביד; ושעבור נשים, מין הוא במהותו מזוכיסטי, השפלה היא מהנה והתעללות פיזית היא ארוטית, אבל יחד עם המסר הזה מגיע מסר נוסף, שלא תמיד מזהים אותו: שהכנעה כפויה ואכזרית  כחלק מהזיווג ההטרוסקסואלי הן 'נורמאליות' מינית, בעוד שחושניות בין נשים, הכוללת  הדדיות ארוטית וכבוד ההדדי, היא 'סוטה', 'חולנית', פונוגרפית כשלעצמה אך לא מרגשת במיוחד בהשוואה למיניות של שוטים ושרשראות".

 "ההנחה ש'מרבית הנשים הן הטרוסקסואליות מטבען', מוסיפה ריץ' ואומרת במאמר, "מהוה אבן נגף תיאורטית ופוליטית עבור נשים רבות, היא נותרת בגדר הנחה שניתן להחזיק בה, בחלקה משום שהקיום הלסבי נמחק מספרי ההיסטוריה או קוטלג כמחלה; בחלקה משום שהוא הוצג כחריג במקום כמהותי; בחלקה משום שלמי שרואה עצמה כהטרוסקסואלית 'מטבעה' ומרצונה החופשי, נדרש  צעד עצום כדי להודות שעבור נשים, הטרוסקסואליות עשויה שלא להיות כלל העדפה אלא משהו שצריך היה לכפות, לנהל, לארגן, לעשות לו תעמולה בכוח".

כדאי להיזכר עכשיו בדוגמאות מן העבר שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות ובדוגמאות שיש לנו ברחבי הגלובוס לתרבויות שהן מטריארכליות, בהן שולטות הנשים ולא הגברים. בתרבויות האלה, דוגמת המלינזים באוקיאנוס השקט, הגבר אינו בעל עמדת כוח במשפחה. מי שמנהלים אותה הם האם והאח. האבא עושה את תפקידו כמוליד והוא חברו של הבן, אין לו זכויות על האמא. חברה מטריארכלית היא חברה שלא מתקיים בה הטאבו הראשוני על האם ולכן לא מתפתח בה תסביך אדיפוס הידוע מול האב. העדר קיומו של הקונפליקט המכונן של  התרבות הפטריארכלית, מיצר תרבות שלווה, עמלה, לא תחרותית שמתקיימת בה ליברליות מינית.

אני מזכירה את הממצא האנטרופולוגי המלינזי, כדי להגיד שהמבנה החברתי הפטריארכלי ההטרוסקסואלי שנראה לנו כטבע שני לתרבות האנושית אינו בהכרח דרך הטבע. גם אם הוא נראה לנו טבע שני, עדיין, אפשר לחלוק עליו. יחד עם זאת על מנת להיפטר משנאת הגברים המעיקה שמתחייבת מן המושג "הטרוסקסואליות כפויה", אפשר לחשוב על כך שאף אחד מן הגברים הנולדים היום לא בחר במבנה החברתי כמו זה שאליו נולד, ושקשה לדרוש ממי שנולד אל תוך הקבוצה בעלת הכוח בחברה – לוותר עליו. יחד עם זאת הסתכלות ביקורתית על חלוקת הכוחות הלא שווה בין הגברים לנשים ואי קבלתה – מחייבת עשייה ולא גברים ולא נשים יכולים לשבת על הגדר ולא לראות בנושא הזה.

ריץ טוענת מול המחקר הפמיניסטי, כי אם גם הוא ימשיך לראות בלסביות תופעה שולית ונסלחת, הוא לא יעשה את עבודתו האמיתית. "התאוריה הפמיניסטית לא יכולה להסתפק בביטויי סובלנות כלפי 'לסביות' כ'סגנון חיים אלטרנטיבי", או באזכורים סימליים של לסביות, ללא ספק, הגיעה השעה לביקורת פמיניסטית של האורינטציה ההטרוסקסואלית הכפויה על הנשים". כלומר עיסוק בהטרוסקסואליות כפויה, הוא לא המאבק של נשים לסביות כדי להצדיק את עצמן אל מול ההטרוסקסואליות אלא צורך של הפמיניזם כולו, כדי לשחרר את הנשים כולן מההעדפה מינית כפויה שאינה דווקא בחירתן הטבעית.

לפני כמה חודשים בכנס בנושא מגדר עמדה חנה ספרן לשאת את דבריה ובתחילתם הציגה את עצמה את המערכת הזוגית שבתוכה היא חיה ואת בחירתה המינית. בזמן השאלות פנתה אליה אחת הסטודנטיות ושאלה למה כל פעם שמדברים על מגדר צריך הנושא הלסבי לצוץ ולמה היתה צריכה לפתוח את ההרצאה בסיפור על חייה האישיים. נראה לי שאדריאן ריץ' מספקת את התשובה.

אם כך, חתרני או לא? חתרני. ומה זה אומר עלי, אם בעיני כל מילה היא אמת חקוקה בסיפור חייה של אדריאן ובסיפור חיי שלי – שתינו, הנשים הנשואות שהיינו , הבחירה שעשינו באמצע החיים להעדיף שותפות רומנטית אחרת. והקשר של כל זה לפמיניזם, שהוא הדוק, הדוק?

במפגש של מועדון הקריאה אומרת לי אחת המשתתפות שהמאמר מיושן. שהמיליטנטיות שלו מיושנת, שהיום מדברים על זהות קווירית ועל היכולת לזוז בין הבחירות המיניות. אני יודעת גם אני קראתי את גודית באטלר ואולי גם לכאן אביא משהו משלה בהמשך, אבל כרגע המיליטנטיות הזו טובה לי מאוד ומאשרת לי כעסים ישנים ומהלכים חדשים.

 

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מועדון הקריאה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

16 תגובות על כפויה או לא כפויה

  1. דניאלה הגיב:

    מעניין להציג את קטע הכתיבה הזה לבנותינו, לזו שלי ולזו שלך ולשמוע את תגובותייהן גם "כבנות של " וגם כבנות דור אחר משלנו..
    מרתק.

  2. nahar הגיב:

    אני חייבת להודות שהרעיון קצת מפחיד אותי.
    הדור הזה, כולו, נראה לי, מתקשה ביצירת התקשרויות
    מחייבות, למה לשתול לאלו עוד רעיונות מכשילים
    בעיקר שתי הגרציות, שגם ככה עושות חיים קשים לכל
    ילוד אשה זכרי שבסביבתן.

  3. דלית הגיב:

    אירית –
    קודם כל – תענוג לקרוא את הבלוג שלך. כתוב קולח ומרתק.
    בנושא הרצף הלסבי – לגמרי איתך. למעשה הרעיון הזה פתר אצלי כל מיני סימני שאלה.
    שנים שאני חשה שאני לא מצליחה למצוא לי חברה באמת קרובה. עכשו אני יודעת למה. הקשר אף פעם לא היה מספיק אינטימי עבורי על הרצף הזה.

    עם זאת, לא לגמרי מבינה את הרעיון של הטרוסקסואליות כפויה. נכון שיש כמוני וכמוך שהחברה בעזרת הסטיגמות "כפתה" עליהן בחירות הטרוסקסואליות.
    אבל מכאן ועד למסקנה שכך מרבית הנשים??? לא השתכנעתי.
    גם התאוריות על האמא כאהבה ראשונה או תסביך אדיפוס מצד שני נראים לי די מצוצים מהאצבע. פסיכולוגיה בגרוש. לא כל אהבה צריכה להיות מינית. מתוך כל המכלול מיניות היא בעצם החלק הכי בהמי שבנו (לא כמלה גסה, אלא מבחינת ההתפתחות האבולוציונית. מין קיים במרביתו של עולם החי). כדי להעמיד צאצאים שישרדו התפתחה אצלנו (וגם אצל עוד מספר יצורים) הזוגיות והאהבה שיוצרת ומחזיקה אותה. הזכר שהוא חזק יותר, לא רק עלול לכפות את עצמו על הנקבה מינית (מה שלא ברור לי כלל באופן גורף בעולם האנושי – וודאי שלא אם אני מסתכלת על נסיוני האישי), אלא הוא גם דואג להגנה פיסית על צאצאיו ולהאכלתם. ואם כך – היתרון ההשרדותי אבולוציוני של נקבה שבחרה לעצמה בן זוג חזק וגברי ברור. אז מדוע שהאבולוציה לא תכוון לשם?!

    סופשבוע נעים.
    דלית

  4. nahar הגיב:

    הי דלית,

    ראשית, תודה על התיחסותך לאתר – תמיד נעים לקבל משוב מפרגן.

    השאלה שלך היא גם השאלה שלי. וזה גם מה שש"ס טוענים נגדנו – שלא כדרך הטבע. ושהטרוסקסואליות היא טבעית לאדם. את יודעת אפלטון אמר למשל – שליש שליש שליש – לסביות הומואים והטרו. זו גם הסיבה שהבאתי את הדוגמאות על התרבויות המטריארכליות – יש כנראה גם שיטות אחרות שהעולם הזה יכול היה לנהוג בהם. אכן דרוש זכר למעשה הרביה, אבל האם זה אומר שחייבת להיות גם נאמנות ריגשית למרביע?
    יש בפוליטקה של הרגש משהו שקושר את האשה חזק יותר מכל דבר אחר להתחייבות המשפחתית שלה. פטנט משובח לשלוט בה.

    הכנסתי לפוסט בדיוק את השאלה של ריץ' בעניין:
    "מדוע הישרדות המין האנושי , אמצעי ההתעברות ויחסים רגשיים/ארוטיים צריכים היו להפוך מזוהים זה עם זה באופן כה נוקשה; ומדוע יש צורך בהגבלות אלימות כל כך על מנת לאכוף על נשים נאמנות, רגשות וארוטיות מלאה וכניעות לגברים"
    ו…כן זו שאלה שאין עליה תשובה. ברור לי, אבולוציונית, שהפטריארכליות כמו הרציונאליות, הביאה את העולם עד הלום ויש לי כבוד להשגים שלה, אבל אני חושבת שמשהו צריך להזיז אותנו הלאה. וגם כאן מדובר באבולוציה.

    אז…יום שישי את יודעת…
    גם לך סופ"ש מנוחה

    אירית

  5. שוקי הגיב:

    אהבתי את הקישור לש"ס.

    מאד קשה לי עם ריץ' כי היא אנטי-בדס"מ ואנטי-פורנו באופן גורף, והיא מבטלת אותי, את המיניות שלי, ואת הבחירה שלי, בטענה שזו לא בחירה. וזה הפך להיות המיינסטרים הלסבי-פמיניסטי, אז מההטרוסקסואליות הכפויה, עברנו למיניות הפמיניטית הכפויה, ואיך פמיניסטיות "אמורות" לעשות סקס פמיניסטי עם מי ואיך.

    וזה גם דכאני.

    אבל אם מתעלמים מהעניין הקטן הזה, ומסתכלים על המיניות שהיא תובעת עבורה מקום, בעולם הטרוסקסואלי בו אין בחירה של ממש, אז כן, זה מאד חתרני. גם היום.

  6. דלית הגיב:

    אירית,

    המעורבות הרגשית המתבקשת בין בני זוג הטרוסקסואליים נובעת שוב מטעמים של אבולוציה: כפי שכתבתי, לגבר יש תפקיד הרבה יותר משמעותי במשפחה מאשר להרביע. הוא מפרנס, מגן ומחנך את הילדים (ושוב, לא רק אצל בני אנוש).וכדי שבני הזוג ישארו יחד וישתפו פעולה בהבאת הצאצאים לבגרות, הכרחי שישמרו ביניהם על קשר עמוק לאורך השנים. ולכן הקשר הרגשי/ארוטי.
    לא נעים להשתייך ליוצאי הדופן…. ונוח לחפש צידוקים פילוסופיים. אבל זה בא מן המקום הצר של לנסות להצדיק תופעה שהיא חריגה. מה לעשות…

    לגבי הקבוצות המאטריכליות: האם שם יחסים לסביים הם תופעה נפוצה???

    דלית

  7. nahar הגיב:

    היי שוקי,

    קודם כל שמחה לראות אותך כאן.

    בתוך הדיון צריך לזכור מתי כתבה ריץ' את המאמר (נכתב בשנת 1978 ופורסם לראשונה בשנת 1980) כלומר כבר 30 שנים שנחלים זורמים לים מאז, וכבר 30 שנים ששבלולים משאירים את רירם על הסלעים שעליהם הם זוחלים ו-30 שנים של מהפכות אמיתיות שזוחלות באיטיות והופכות את העולם באמת.

    אני באמת חושבת שנשים, שחורי עור, הומואים ולסביות סוללים דרך לקבוצות נוספות שעומדות בתור להכרה וקבלה. יש צעקות שנשענות על צעקות קודמות. אין ספק שבדס"מ – זקוק להמון עבודה על התדמית שלו בציבור. ואני לא בטוחה שריץ' היתה מודעת לעולם העוסקים בו ושצריכהם נילקחו בחשבון כשניסחה את האנטי-פונוגרפיה שלה.

    מקווה שכולנו נצעק ונצעק את כאבינו –
    עד שנכונן פה עולם טוב יותר.

    אירית

  8. nahar הגיב:

    דלית,

    זוהי בדיוק המשמעות של קריאה אישית. כל אדם קורא בטקסט מתוך עצמו, ומחשבותיו. לי אין תחושה של חריגות. בכלל. יש לי בעיקר תחושה של מי שלא רואים אותה, אחרי ששמים עלי את כותרת הלסביות. מי שלא יודע על הבחירה המינית שלי – רואה אשה, נורמטיבית, יכול להיות שאמצא חן בעיניו, יכול להיות שלא. אבל ברגע שנאמרת המילה 'לסבית' רואים אותי דרך מסננת. והמסננת הזו מורכבת מחוטי מתכת דקים של דעות קדומות פחדים והדרה.

    לכן המאמר הזה חשוב.

    אני למשל מסתכלת על נשים סביבי המקיימות אורח חיים הטרוסקסואלי, וגם עלי בשנות נישואי הרבות, שנמקות בתוך מערכת שאינה מאפשרת להן להיות הן עצמן, כשהן מחלקות את חייהן לאורך שנים עם מי שהעולם מאפשר לו יותר חופש, יותר אמצעים, יותר חיים, תמיד מספר שתיים לידו. הן תמיד רואות את האחר לפניהן, לא מפנות ולא מאשרות לעצמן זמן או חדר לעצמן, סובלות ולא מצליחות לראות מעבר לאופציה המסויימת הזו – ההטרוסקסואלית.

    אם היתה יותר לגיטימציה לבחירות אחרות – אם לא היו צריכות לשלם את מחיר החריגות – היינו רואים נשים רבות שועטות אל מחוץ לארון הנישואין ההטרוסקוסאליים. ואפשר לראות שבעשור האחרון, הרבה יותר נשים אכן בוחרות לעשות כך.

    והדוגמה על החברות המטריארכליות באה להראות שאפשר לארגן חברה באופן אחר לחלוטין. בלי שום קשר ללסביות.

    יאללה
    גם לסביות צריכות לקפל כביסה

    להת'

  9. דניאלה הגיב:

    שוקי.
    היציאה של פמניסטיות, לסביות או סטריטיות למהדרין כנגד שימוש בפורנוגרפיה נשית לקידום מטרות מסחריות אין לה כל קשר לקבלת העדפןת מיניות כלשהן(לסביות, בדם"מ,הומואיים,טראנסים..), יש הבדל בין השטח הציבורי לפרטי.

    יחי אביזרי העור!

  10. חגית הגיב:

    כתבת מקסים כתמיד.
    אגב, יכול להיות שישנן כמה מאות נשים בעולם שהינן 100% סטרייטיות. זה בהחלט ייתכן. וצריך לכבד את העובדה שישנן נשים המעדיפות גברים, גם לאחר שהיו עם אישה. אמנם קשה להאמין, אבל שמעתי על מקרים כאלו.

  11. שוקי הגיב:

    דניאלה,

    לא כל הא/נשים שעושות פורנוגרפיה עושות זאת לקידום מטרות מסחריות, או עבור עיניים גבריות (או אפילו כוללות בה נשים). היות והיציאה היא נגד פורנוגרפיה בצורה גורפת, זו עמדה בעייתית שאינה מבדילה בין פורנו מסחרי דכאני ואף נצלני, לבין פורנו שיכול להעצים (הן את הצופות, והן את המשתתפות), לתת ניראות לסוגי מיניות שלרוב מדוכאים, ואף להחשב כיצירה פמיניסטית.

    לדעתי יש קשר בין נשים שעוסקות במין, לבין להט"ב, ובדס"מ.

  12. דניאלה הגיב:

    שוקי,
    מסכימה איתך כי אין להתייחס לפורנוגרפיה בצורה גורפת ולעיתים אף מתלהמת,אך מה הקשר בין נשים העוסקות במין לבין להט"ב?

  13. י' הגיב:

    מהמקום של הסובקטיביות המוחלטת, הן הרצף הלסבי והן הטרוסקסואליות הכפויה משאיר אותי (ולא פעם הראשונה) עם השאלה הבסיסית מאוד 'טוב, אז מה עושים עם זה עכשיו?'
    הרי חינוך לפלורליזם אינו מסתכם רק בנושא הלסבי אלא במסר כללי יותר בדבר הכבוד לכל בחירה של כל אדם (כמעט) כלומר להגיד שהמסקנה מהדברים היא שיש מקום לבחירות של כולם היא מסקנה נוחה מאוד אך טרווילית מידי למסר שנראה לי שרוצה לכוון למקום אחר לגמרי.
    להגיד שכל אישה, מתוך ההבנה של רצונה בבנות מינה, תעשה מעכשיו רק מה שליבה מצווה אותה מתוך הבנה שהיא יציר של מערכת כפויה ושל רצון לא מודע לבנות מינה- נראה לי קצת חסר אחריות.נראה לי גם קצת לא רציני (ואדריאן ריץ' נתפסת בעיני קצת יותר רצינית מזה) שהרי כל מי שעבר את גיל 20 יודע שהחיים קצת יותר מורכבים מהאמירה/החלטה 'ממחר אני עושה רק מה שטוב לי ושיתפוצץ העולם'.
    ומכיוון שבסוביקטיביות מוחלטת עסקינן אוסיף רק שאני חיה במערכת הטרוסקסואלית שמגבלותיה היום (אחרי כמעט 20 שנה) ברורות וידועות לי והמחיר שאני משלמת עליה משולם יום יום כמעט שעה שעה. יכול להיות שהייתי מוצאת את אושרי שלי האישי מאוד במערכות אחרות, ובדרך הייתי מפילה חללים רבים.
    אז הבחירה שלי היא רק מתוך הטרוסקסואליות כפויה ואילו וקבלת ההחלטות אמורה להיות רק מתוך דיאלוג עם הרצף הלסבי ואותה הטרוסקסואליות כפויה? אולי אבל אני ממש לא בטוחה.
    ויכול להיות שכל המטרה של הכתיבה לפני 30 שנה הייתה 'להעיר את השטח' הינה עברו 30 שנה הינה השטח עדין ער ודן בסוגיות- המטרה הושגה.

    בכל מקרה במה להתדיינות מהסוג הזה חשובה מאוד בעיני.

  14. nahar הגיב:

    שלום לך י'

    אני קוראת אותך ואת – אני, בשנה ה- 20 לנשואי. בשנה ה-23 בחרתי אחרת. וגם אני כמוך מאמינה גדולה בתורת המחירים שהזכרת… ותאמיני לי – הבחירה לזוז על הרצף הלסבי, נראית יותר ככלכלת חרום מחושבת ומהודקת מאשר נסיעה בפארארי פתוחת-גג ברחובות פאריז. אבל חללים לא היו.

    לבד מניסיונותיה לנער את שק השעועית העבש במרתף הנישואין ההטרוסקסואלים, אני חושבת שריץ' מבקשת שהעולם הפמיניסטי יבחן את האופציה הלסבית לא רק מתוך הסובלנות שבקבלת השונה, אלא כאופציה נורמטיבית לחיים של נשים. כך שלא יעמדו אחרי 20 שנות נישואין וישאלו שאלות על חייהן, אלא יוכלו לבחור אחרת מראש.

    והשאלה הנשאלת היא אם לא היה מוטלים על הבוחרות בבחירה הלסבית כל אותם עונשי הדרה, האם היו נשים רבות יותר בוחרות באופציה? אם יותר נערות היו נחשפות לאופציה הזו מראש, באמצעות הקולנוע , סדרות טלוויזיה, שלטי חוצות ואמהות של חברות, וללא הסטיגמה המוטלת עליהן, האם לא רבות יותר היו בוחרות באופציה הנשית?

    על עצמי אני יודעת שעשוי מאוד להיות שכך היה קורה, אבל אולי לא. התאהבתי גם בנערים בנעורי וגם באיש לו נישאתי. אבל האם באמת הייתי בעמדת בחירה?
    אינני חושבת שהיתה לי החרות המחשבתית באותם ימים לבחור.

    בכל אופן טוב שכתבת כאן.
    שמחה שהצטרפת ותרמת לדיון.

    אירית

    • shirathayam@live.com הגיב:

      אני הייתי בוחרת לחיות עם אישה אלמלא כניעתי למוסכמות
      הקונפורמיות והרצון לרצות את הורי גברו על נטייתי הטבעית ועל צו ליבי..
      נישאתי (1973), זכיתי במשפחה יפה ובחיים טובים אבל היה תג מחיר.
      ויתרתי על זכותי הטבעית לממש את הרצון למצוא אהבה נשית
      למרות הויתור אני מעריכה את החיים הטובים שהם מנת חלקי.
      אני משוכנעת שבעולם חופשי/ליברלי יותר נשים רבות יבחרו ללכת אחר צו ליבן
      ובעתיד נראה הרבה יותר זוגות חד מיניים מקימים משפחה.

  15. סקיפי הגיב:

    "לבד מניסיונותיה לנער את שק השעועית העבש במרתף הנישואין ההטרוסקסואלים, אני חושבת שריץ’ מבקשת שהעולם הפמיניסטי יבחן את האופציה הלסבית לא רק מתוך הסובלנות שבקבלת השונה, אלא כאופציה נורמטיבית לחיים של נשים. כך שלא יעמדו אחרי 20 שנות נישואין וישאלו שאלות על חייהן, אלא יוכלו לבחור אחרת מראש.

    "
    איך זה יכול היות? בחברה פטריאכלית כמו שלנו, זה נראה לי כאפשרות לחלוטין לא רלוונטית.
    והחברה שלנו כמו שהיא, כי ככה היא, כי זו האבולוציה של החברה.
    כן, יש מקומות בהם זה אחרת, אבל מי שמע/ה עליהם? מתי מעט.
    שלוש הדתות הדומיננטיות בחברה המערבית, וגם הבודהיזם על סוגיו (ככל הידוע לי ולצערי ידוע לי מעט מאד), משליטות פטריארכיה.
    כוח פיזי מאפשר לגברים לשלוט גם אם לא היו זוכים להצדקה המוסרית של דתם.
    איך יכול להיות אחרת?

    והיה ואחרת – איך נשים שנכון להם, מממשות אמהות מלאה-הנקה-לינה משפחתית עם חיים עם בת זוג?
    אני שואלת כדי להבין אם יש לך רעיון, אם למי שקורא/ת יש פתרונות, כדי לשכלל את המודל התיאורטי פנטזיונרי שאני מהגגת בו.
    לא מתוך ביקורת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s