כפויה או לא כפויה

האם המאמר הזה של ריץ' הוא  חתרני,  קיצוני או מיושן ומה זה אומר עלי?
אדריאן ריץ', הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי, מתוך 'מעבר למיניות', מבחר מאמרים,מגדים, 2003

                                                     

אל המאמר הזה של אדריאן ריץ' חזרתי כבר פעמים רבות. הוא הילך לצדי  בשבילים ארוכים אל עצמי ולא פעם היווה משענת, הצדקה ומסגרת מארגנת. אולם, בעוד שבפעמים האחרות לקח את רוב תשומת לבי המושג 'הרצף הלסבי'. אני מוצאת את עצמי הפעם מנהלת שיג ושיח דווקא עם המושג השני, או הראשון, על פי סדר הכתיבה של המאמר – "הטרוסקסואליות כפויה".

אמר כבר מי שאמר ש"דברים שרואים מכאן לא רואים משם", ואני כדרכי, קוראת מתוך הטקסט בקריאה בוררת, מתרשמת, אישית לגמרי, סובייקטיבית באופן מוחלט, וכמו תמיד -רק את עצמי ידעתי, רק ממני למדתי.

לפתע כל עניין ה'רצף הלסבי' נראה פתור, מובן, כמו להגיד "על מה השמחה" או "מה הגילוי" ו"למה את רצה ערומה ברחובות וצועקת אאוריקה אאוריקה". כל כך ברור הרצף הלסבי הזה… יושב לי כל כך נוח בשתי וערב של הנשמה… ועוד ההוכחה הזו מן השירים של אגי משעול בפוסט הקודם…

אני לא בטוחה שכל סטרייטית ברחוב תסכים איתי שהיא בעצם לסבית מוּעדת, בעצם אני יודעת שרובן לא יסכימו. יגידו משהו על אינטימיות  אבל יעצרו בגבולות הגוף. ובכל זאת סקאלת האינטימיות הנשית הנעה בין האישה ההטרוסקסואלית לאישה הלסבית, היא הסבר נוח ומתקבל על הדעת ומאפשר לנשים גם תנועה על הרצף, מבלי להיבהל ממיניותן, כשזו מופנת לבנות מינן. בסך הכל – נוח.

אבל "הטרוסקסואליות כפויה"? לפתע חודרת לתוכי ההבנה עד כמה חתרני המושג הזה. כמה מיליטנטי, כמה קורא תיגר על ה"מיין סטרים" ההטרוסקסואלי של החברה.  ריץ' אומרת במושג הזה את ההפך מ"דרך הטבע" הידוע והמעצבן של ש"ס (כלומר הומואים ולסביות הם לא כ"דרך הטבע", שדרכו לזווג זיווגים לצורך פרו ורבו.). או במילים שלה היא שואלת: "האם החיפוש של שני המינים אחרי אהבה ורוך אינו מוביל במקורו לעבר נשים; מדוע בעצם ירצו נשים להטות את כיוון החיפוש הזה; מדוע הישרדות המין האנושי , אמצעי ההתעברות ויחסים רגשיים/ארוטיים צריכים היו להפוך מזוהים זה עם זה באופן כה נוקשה; ומדוע יש צורך בהגבלות אלימות כל כך על מנת לאכוף על נשים נאמנות, רגשות וארוטיות מלאה וכניעות לגברים". שלושת שאלות האלה שלה, הן שאלות שחותרות תחת הסדר החברתי המוכר, השגור, והסדר החברתי הוא פטריארכלי והוא אכן כל כך שגור בעיננו, עד שאיבדנו את האפשרות לראות דרכו, לשאול שאלות עליו, להרהר עליו או לערער עליו.

ריץ' אומרת שבעצם טבעי לנשים לנהות אחרי  מושא האהבה הראשון, אמא שלהן, וכך גם היו עושות אילו בחרו באופן חופשי ולא בהשפעת הדוקטרינציה הנוקשה של החברה הפטריארכלית. או במילים אחרות גברים זקוקים לנשים כדי שימלאו עבורם פונקציות ארוטיות, את פונקציות הולדה וגידול הילדים וכן גם פונקציות פסיכולוגיסטיות מסוימות, לצורך כך השתמשו לאורך כל ההסטוריה של התרבות בכוחם כדי לכפות את ההעדפה ההטרוסקסואלית על הנשים. לעומת זאת, נשים, מתוך עצמן לא תמיד היו בוחרות בגברים כפרטנרים רגשיים ומיניים והן אפילו די מתוסכלות בתוך מערכות היחסים שלהן איתם.

כשהיא מדברת על פונוגרפיה למשל, היא אומרת: "המסר המשחית ביותר שמעבירה הפונוגרפיה הוא שנשים הן הטרף המיני הטבעי עבור גברים ושהן אוהבות את זה; שמיניות ואלימות הולכות יד ביד; ושעבור נשים, מין הוא במהותו מזוכיסטי, השפלה היא מהנה והתעללות פיזית היא ארוטית, אבל יחד עם המסר הזה מגיע מסר נוסף, שלא תמיד מזהים אותו: שהכנעה כפויה ואכזרית  כחלק מהזיווג ההטרוסקסואלי הן 'נורמאליות' מינית, בעוד שחושניות בין נשים, הכוללת  הדדיות ארוטית וכבוד ההדדי, היא 'סוטה', 'חולנית', פונוגרפית כשלעצמה אך לא מרגשת במיוחד בהשוואה למיניות של שוטים ושרשראות".

 "ההנחה ש'מרבית הנשים הן הטרוסקסואליות מטבען', מוסיפה ריץ' ואומרת במאמר, "מהוה אבן נגף תיאורטית ופוליטית עבור נשים רבות, היא נותרת בגדר הנחה שניתן להחזיק בה, בחלקה משום שהקיום הלסבי נמחק מספרי ההיסטוריה או קוטלג כמחלה; בחלקה משום שהוא הוצג כחריג במקום כמהותי; בחלקה משום שלמי שרואה עצמה כהטרוסקסואלית 'מטבעה' ומרצונה החופשי, נדרש  צעד עצום כדי להודות שעבור נשים, הטרוסקסואליות עשויה שלא להיות כלל העדפה אלא משהו שצריך היה לכפות, לנהל, לארגן, לעשות לו תעמולה בכוח".

כדאי להיזכר עכשיו בדוגמאות מן העבר שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות ובדוגמאות שיש לנו ברחבי הגלובוס לתרבויות שהן מטריארכליות, בהן שולטות הנשים ולא הגברים. בתרבויות האלה, דוגמת המלינזים באוקיאנוס השקט, הגבר אינו בעל עמדת כוח במשפחה. מי שמנהלים אותה הם האם והאח. האבא עושה את תפקידו כמוליד והוא חברו של הבן, אין לו זכויות על האמא. חברה מטריארכלית היא חברה שלא מתקיים בה הטאבו הראשוני על האם ולכן לא מתפתח בה תסביך אדיפוס הידוע מול האב. העדר קיומו של הקונפליקט המכונן של  התרבות הפטריארכלית, מיצר תרבות שלווה, עמלה, לא תחרותית שמתקיימת בה ליברליות מינית.

אני מזכירה את הממצא האנטרופולוגי המלינזי, כדי להגיד שהמבנה החברתי הפטריארכלי ההטרוסקסואלי שנראה לנו כטבע שני לתרבות האנושית אינו בהכרח דרך הטבע. גם אם הוא נראה לנו טבע שני, עדיין, אפשר לחלוק עליו. יחד עם זאת על מנת להיפטר משנאת הגברים המעיקה שמתחייבת מן המושג "הטרוסקסואליות כפויה", אפשר לחשוב על כך שאף אחד מן הגברים הנולדים היום לא בחר במבנה החברתי כמו זה שאליו נולד, ושקשה לדרוש ממי שנולד אל תוך הקבוצה בעלת הכוח בחברה – לוותר עליו. יחד עם זאת הסתכלות ביקורתית על חלוקת הכוחות הלא שווה בין הגברים לנשים ואי קבלתה – מחייבת עשייה ולא גברים ולא נשים יכולים לשבת על הגדר ולא לראות בנושא הזה.

ריץ טוענת מול המחקר הפמיניסטי, כי אם גם הוא ימשיך לראות בלסביות תופעה שולית ונסלחת, הוא לא יעשה את עבודתו האמיתית. "התאוריה הפמיניסטית לא יכולה להסתפק בביטויי סובלנות כלפי 'לסביות' כ'סגנון חיים אלטרנטיבי", או באזכורים סימליים של לסביות, ללא ספק, הגיעה השעה לביקורת פמיניסטית של האורינטציה ההטרוסקסואלית הכפויה על הנשים". כלומר עיסוק בהטרוסקסואליות כפויה, הוא לא המאבק של נשים לסביות כדי להצדיק את עצמן אל מול ההטרוסקסואליות אלא צורך של הפמיניזם כולו, כדי לשחרר את הנשים כולן מההעדפה מינית כפויה שאינה דווקא בחירתן הטבעית.

לפני כמה חודשים בכנס בנושא מגדר עמדה חנה ספרן לשאת את דבריה ובתחילתם הציגה את עצמה את המערכת הזוגית שבתוכה היא חיה ואת בחירתה המינית. בזמן השאלות פנתה אליה אחת הסטודנטיות ושאלה למה כל פעם שמדברים על מגדר צריך הנושא הלסבי לצוץ ולמה היתה צריכה לפתוח את ההרצאה בסיפור על חייה האישיים. נראה לי שאדריאן ריץ' מספקת את התשובה.

אם כך, חתרני או לא? חתרני. ומה זה אומר עלי, אם בעיני כל מילה היא אמת חקוקה בסיפור חייה של אדריאן ובסיפור חיי שלי – שתינו, הנשים הנשואות שהיינו , הבחירה שעשינו באמצע החיים להעדיף שותפות רומנטית אחרת. והקשר של כל זה לפמיניזם, שהוא הדוק, הדוק?

במפגש של מועדון הקריאה אומרת לי אחת המשתתפות שהמאמר מיושן. שהמיליטנטיות שלו מיושנת, שהיום מדברים על זהות קווירית ועל היכולת לזוז בין הבחירות המיניות. אני יודעת גם אני קראתי את גודית באטלר ואולי גם לכאן אביא משהו משלה בהמשך, אבל כרגע המיליטנטיות הזו טובה לי מאוד ומאשרת לי כעסים ישנים ומהלכים חדשים.