אני צנצנת

 לוס איריגארי אומרת הגות וארוטיקה בו זמנית
כששפתותינו מדברות זו אל זו/ לוס איריגרי מתוך מין זה שאינו אחד/ רסלינג 2003 

"הטקסט שאתה כותב חייב להוכיח לי שהוא  חושק בי" אמר רולן בארט, סטרוקטוראליסט שהפך עורו וניסח את הפוסט-סטרוקטורליזם. בכל פעם שנופל לידי טקסט של כותב פוסט-סטרו-נה-נה כזה, או אחד שמתייחס לתורה הזו, אני יודעת שהולך להיות מעניין. בניסיונותיהם של הכותבים האלה לפרק, להרכיב, להוציא את השפה מקיפאונה, מרשמיותה ומנוקשותה, הם נאבקים ליצירת חוויה שהיא מילולית, חושנית, גופנית, מענגת ומכאיבה, שמטרתה לערער על תבניות שיח ישנות ומקובעות ולאפשר לנו לחוות מחדש את השגור. כמו שטוענים ברסלינג, ההוצאה שאוהבת את הז'אנר במיוחד: "חשיבה פוסט-סטרוקטורליסטית בוחנת את הכתיבה כמקור הפרדוכסלי של סובייקטיביות ותרבות… וחשוב מכל, פוסט-סטרוקטרליזם הוא חקירה של האופן שבו הדבר הזה קורה". 

כך גם הטקסט הזה שלפנינו, של לוס איריגרי. שלושה קדקודים קושרים אותי אליו  במעשה של חיבור אמיץ – העיסוק בשפה,  העיסוק בגוף והעיסוק בנשים. האופן שבו איריגרי מחברת את המילים לכדי יצירה מילולית, שאינה משתבצת לז'אנר מוגדר וידוע מראש, והאופן שבו היא פורשת את תובנותיה הפילוסופיות אל תוך קטעי טקסט פואטיים, היא מסעירה ומרגשת ושולחת אותי למלאכת פענוח חפה מכל התחייבויות .  

 "נשקי אותי. שתי שפתיים נושקות שתי שפתיים: מה שפתוח שב אלינו. ה'עולם' שלנו. המעבר מהפנים אל החוץ, מהחוץ פנימה, בינינו, הוא ללא גבולות. ללא סוף. חילופים שאף לולאה, אף פה, אינם מפסיקים לעולם. בינינו, לבית אין קירות, לחורשה – גדר, לשפה – מעגליות. את מנשקת אותי: העולם כה רחב עד שהוא מאבד את קו האופק. בלתי מסופקות? אנחנו? כן, אם פרוש הדבר לומר שאין אנו לעולם סופיות. אם תענוגנו הוא לנוע, לרגש ללא הרף. תמיד בתנועות: הפתוח אינו מתכלה ואינו מגיע לרוויה." 

 לוס אירגרי עושה אהבה במילים עם 'את' אחרת בלתי מזוהה: אישה אחרת, אולי האישה הפנימית, העצמי הנשית, אולי אישה קמאית, אולי חברה , אולי אחות, אולי בת, אולי אהובה. היא פונה במילים של תשוקה אל אחרת-דומה, אחרת שאינה נפרדת ממנה ולשתיהן אותו כלי של אהבה – השפתיים. שתיים. שתי מערכות שפתיים נשיות- אלה שלמעלה, ואלה שלמטה. שתיים – שנוגעות בשתיים. והחוויה היא חוויה שאי אפשר לשים לה גדר אחת. אי אפשר להגדירה. היא פורצת את תחומי ההגדרות של החשיבה הרגילה, זו הפטריארכלית, או בשפה הפילוסופית של אירגארי – הפאלוצנטרית.

לוס אומרת לאותה 'את' שהיא אחרת–דומה-שווה-בלתי מופרדת, היא אומרת לה מילים מן ההקשר של מעשה האהבים, מילים שנשמעות כמו מילים של אהבה:  "את מנשקת אותי: העולם כה רחב עד שהוא מאבד את קו האופק" ובעצם היא אומרת לה משהו על מהות הנשיות, על מה שאינו אחד אלא שתיים או הרבה, ועל חוויה האחדות של הריבוי – כזו שאין לה סוף. באמצעות מילים של גוף ומיניות היא מתווה מהות חדשה, חדשנית וחתרנית. "אנחנו", היא שואלת, "לא מסופקות" (אני שומעת גיחוך)? כלומר, בשפה הגברית, שפת המין שהוא אחד, זה  שיש לו איבר אחד, זה שבתשוקתו מחלק את האישה לשניים, היא שואלת – האם אנחנו, שלא כמו הגברים, לא חוות אורגזמה (דגדגנית, וגינאלית, ילדותית, בוגרת  – לא משנה איך הם יקראו לה), כי אצלנו, לא רואים כלפי חוץ את ההתנפחות ההתקשות וההתפרצות?, והיא כאילו מסכימה לקבל את הטענה הזו, הגברית, על המיניות הנשית, והופכת אותה ליתרון – כן היא עונה, אנחנו לא מסופקות במובן הזה שאין לנו חוויה של סיום – אנחנו הנשים – אין אנו סופיות. החוויה הנשית היא אין-סופית. 

אירגרי מבינה שאין שפה אחרת, מלבד זו הגברית הנהוגה בעולם. זו שפה שמבטאת את חוויותיו של הגבר ואת נקודת מבטו. היא אומרת שאין ביכולתה של השפה הזו לבטא את מהותה של האישה ולכן החוויה הנשית היא אילמת. המעשה הפוסט- סטרוקטורליסטי שלה בטקסט שלפנינו, הוא ניסיונה להבנות באמצעות שברי מילים של השפה הגברית את קיר החוויה הנשית. היא אכן חושפת בכתיבתה את אותו פרדוקס של הסובייקטיביות ושל התרבות הגברית. "דברי בכל זאת"  היא משדלת את אותה 'את'-פנימית-אחות-אחרת, ומדברת אליה כאל אהובה "עד כמה  בנות מזל אנו ששפתך לא תהיה בעלת חוט אחד, שרשרת אחת, שתי וערב אחד. היא באה בו זמנית מכל מקום. את נוגעת בכולי בבת אחת. בכל הכיוונים/ משמעויות. שיר אחד, שיח אחד, טקסט אחד בבת אחת, " היא כותבת ואני נזרקת אסוציאטיבית אל הפוסט ההוא, עם שיריה של אגי משעול והמילים שבשיר: אַתְּ מְדַבֶּרֶת אָז מִלָּה מִלָּה/ כְּמוֹ אַחַת שֶׁמַּעֲבִירָה אֶפְרוֹחִים/ וּמַצְחִיקִים אוֹתָך כָּאַלֶּה/ שֶׁמְּשוֹחֲחִים עַל נוֹשְׂאִים. שתיהן מכוונות אל אותה חוויה, אל אותו דיבור נשי שאין בו הבניה, אין בו לוגיקה גברית, או ליניאריות וחלוקה לנושאים, שאין בו אחד ורציונל ופרוטוקול ומסמכים, אלא מהות דיפוזית, משתנה, חמקמקה, מהות שהיא לפחות שתיים, כמו השפתיים, הנוגעות בעצמן – איבר המין הנשי, השונה מהותית מזה הגברי – האחד.

"מדוע", היא ממשיכה ושואלת בהתרסה " כדי לפתות, למלא, לספק, לכסות אחד מ"חורי"? אין לי כאלה אתָּךְ. החסרים, הבקעים, שיצָפּו מהאחר למהות, להשלמה לגימור ,זה לא אנחנו. העובדה שאנו נשים בשל שפתותינו, אין פרושה כי מה שמשנה לנו הוא לאכול, לצרוך למלא את עצמנו."  כאשר הנמענת של האישה היא אישה, אין חסרים. כי החוסר מוגדר על ידי המלא. אין יותר צפייה להשלמה ולגימור. הסיפוק שונה, אולי אפילו לא נימצא במרכז החוויה המינית, והדיבור גם הוא.  השתיים נמצאות בו זמנית בכל מקום. "את נוגעת בכולי בבת אחת", זו לא החוויה המינית שבה יש גבר ואישה והוא צריך למלא את הבקע, את החור, את החסר ואת ההעדר הנשי. כאשר אין גבר באינטראקציה אלא שתי נשים היא אומרת "אין לי כאלה אתָּךְ". כאלה, כלומר אין לי חסרים או חסכים שיש למלא.  

היא מתארת את השלם הנשי כשהוא שב מן ההקשר הגברי "ואילו שפתותינו שבות להיות אדומות. הן נעות, זזות, הן רוצות לדבר . את רוצה לומר? מה? שום דבר? הכל. כן היי סבלנית. אמרי הכל. התחילי במה שאת מרגישה, כאן, מיד. ואז ה-כּוּלַה עומדת להגיע. אך את אינך יכולה להקדים זאת. לחזות, לתכנן זאת. ה- כּוּלַה אינה בת-תכנית. נשלטת. הרי כל גופינו הוא זה המתרגש, לא מדובר בשטח , בדמות בקו, בנקודה הנותרים." הכּוּלַה שהיא ההתענגות הנשית, ששונה כל כך מהגמירה/ הפליטה הגברית. היא לא קו, והיא  אינה בת-תוכנית – כל גופינו מתרגש מתוך שלמות פנימית שאיננה נזקקת לגורם חיצוני.   

הטקסט של אירגרי מרגש באופן בו הוא כתוב ובמה שהוא מנסה להגיד. בהקדמה לספר נכתב: "את הפרטים הביוגרפיים של אירגרי קשה לדעת במדויק מכיוון שהיא מסרבת לענות על שאלות אישיות". היא טענה שערבוב הדיון האינטלקטואלי עם התעניינות בחייהן האישיים של הוגות לא יתרום להתייחסות הרצינית אליהן. אני כמובן מצדיקה את עמדתה.  מן הידועות היא שכאשר מדווחים על אישיות נשית עוסקים בהופעה שלה, כאשר עוסקים באישיות גברית מקשיבים למילים שלו. אבל בכל זאת אי אפשר בלי קצת 'האישי הפוליטי' ההוא הידוע: אני לא יודעת מה קרה ללוס כאשר עברה בקליניקה שלה אנטואנט פוק, פמיניסטית צרפתייה מובילה בתקופתה ואיך הטיפול בה הביא לגיבוש רעיונותיה בדבר תאוריית ההבדל הבין-מיני והתרבות הפאלוצנטרית. מה שאני כן יודעת להגיד שאישה שלא ידעה אהבת אישה לא היתה מסוגלת לכתוב את הטקסט הזה. ואם כן – אני צנצנת.